הכל חדש ונוצץ

כל יום שונה והמצב רוח שונה. אם אני רוצה להשאר אוטנטית אני צריכה לרשום אחת לשעה או כמו בתרגיל שאני מדווחת מה אני עושה גם אם זה משעמם ביותר.

ובכן החלטנו ללכת ליערות הכרמל. זה יותר יפה זה יותר חגיגי

ומיד התחרטתי. יום הולדת 40 ואנחנו חוגגים לבד. אמנם לא בדיוק לבד. עם כל האנשים במלון אבל בלי אף אחד מוכר. חשבתי שאולי כדאי בכלזאת לחגוג אצל אמא שלה. ככה לא נהיה לבד.

אחכ חטפתי מצברוח. אם הבן שלי הזמין אותי עכשיו סימן שהוא יכול היה להזמין אותי קודם. מה עורר אותו להזמין אותי? הוא! אהה. אז הוא עשה משהו. כלומר מישהו היה צריך לנער את הבן שלי כדי שהוא יחגוג איתנו את ליל הסדר ואת היומולדת של סוסון. מישהו צריך לנער אותו על כל היחס שלו אלינו לא רק בליל הסדר. ביחס לחתולה ביחס לביקורים ביחס לעזרה ביחס לימי ההולדת שלי שהוא תמיד מוצא זמן לא להיות בהם. גם עכשיו הוא נזכר. שאלתי אותו אם ההוא השפיע עליו והוא ענה כן. זה אפילו לא בא לו מתוך עצמו.

אבל לא לחשוב שההוא מלאך. הוא לא. או שאני כבר לא יודעת. רגע אני כועסת עליו רגע אני כועסת על הבן. כיצד לצאת ממעגל הכעס הזה? הרי לא באנו לכעוס. באנו לחגוג. סדר פסח יומולדת 40 והכל לא בסדר. זה שהבן שלי לא בסדר זה מעל לכל ספק. אם הוא התעורר עכשיו הוא היה יכול להתעורר קודם. אבל אנחנו חשבנו שנחגוג אצל ההוא אבל הוא החליט לתת לבן שלי סידרת חינוך. לא היתה לו שום בעיה להזמין אותנו. החגיגה שם אצל בנו זה שנשוי לבתה של החברה שלי והיא לא עושה שום בעיות. זה שקר.. זאת המצאה שלו. אני צריכה לדבר איתה.

כל אחד בוחש לי בחוטים ואני אלך ליערות הכרמל ושילכו כולם קיבינימט. עצוב לי ואני כועסת. זה בגדול. כל רגע מתגלה לי משהו אחר ואני לא עומדת בקצב. איך זה התחחיל בכלל? איך זה ממשיך? איך זה יגמר? איזה פרטים פספסתי?