הכל חדש ונוצץ

הוא מת. בשבוע שעבר הוא מת. כל אותן התחמקויות היו למען לא אדע את מצבו. הוא רמז אבל אני לא הבנתי את הרמז. shame on me. הוא אמר שהוא עובר דברים לא נעימים מבחינה בריאותית ובחינות אחרות. הוא הודיע לי שלא שכח אותי. הוא מתגעגע ובסוף נפגש. הוא הודיע לי שהוא הולך לבית חולים ועדיין לא הבנתי את חומרת המצב. רק כשקבלתי הודעה להתפלל עליו הבנתי. היה לי ברור שלא הוא אמר את זה אלא מישהו הודיע מהטלפון שלו. למחרת הודיעו בקבוצה שהוא מת. 

לאט לאט אני קולטת את זה. כל מה שהיה לא יהיה יותר. כי הוא מת. איננו. גם הוא לא יהיה יותר. הוא לא ישלח לי הודעות ואצאפ לא נלך יותר לים לא ישלח לי לילה טוב. כי הוא מת. לא אספר לו שגם אני לא בקו הבריאות וצריכה לעבור ניתוח. הוא כל הזמן בראש שלי. עצוב לי. ככ עצוב לי שלא תארתי לעצמי שיהיה כך. רק שאני לבד. אין לי עם מי לחלוק את העצב הזה. שום דבר כבר לא יהיה כשמדובר בו

הייתי בלוויה שלו. המקהלה שלו תחזור אולי לפעילות. מאוחר מידי. הם הרי הרגו אותו