הכל חדש ונוצץ

אחד הדברים שאני מתחרטת עליהם הוא ניתוח העיקור שבצענו בשחורי ועד עכשיו הידיים רועדות לי כשאני כותבת את זה.

שחורי כזכור נולדה בביתינו ואחרי שהתגברנו על מחלת מעיים היא גדלה כחתולה רגילה. מובן שכחתולה אריסטוקרטית היא קיבלה את כל החיסונים והטיפולים הדרושים, אוכל מיוחד לחתולים מהסוג המשובח.

רוב הזמן היא היתה בבית, לפעמים היא היתה יורדת לחצר לעשות את צרכיה וכמו כל החתולות היא לא היתה מתרחקת. היא היתה לפעמים גם אוכלת בחוץ את מה שהביאה השכנה וכחתולה דומיננטית היתה מנפנפת את כל החתולים מעליה.

ויהי היום, שחורי התייחמה. חל שינוי קיצוני בהתנהגותה, היא כל הזמן רצתה להיות בחוץ, לא חזרה הביתה בלילה והיתה פוצחת ביללות אימים. לא ידעתי שחתולות מייללות ככה כשהן מיוחמות. ידעתי שזהו מנהגם של החתולים הזכרים...

לקחתי אותה לוטרינר באמצע הייחום, שחס וחלילה לא תכנס להריון ותמליט לי בבית כמו שעשתה אמה, לסיוט הזה אני לא מוכנה יותר.

היא עברה את הניתוח בהצלחה אך מיד כשלקחתי אותה הביתה שאלתי: למה עשיתי את זה? מי נתן לי את הזכות להתערב בטבע? מי נתן לי את הזכות להפוך את החתולה הזאת לעקרה? מי נתן לי את הזכות למנוע מהחתולה הזאת להיות אמא?

התהלכתי בביתי כאבלה. הבן שאל: מה יש לך אמא? למה את לוקחת את זה קשה? כולם עושים את זה.

אני יודעת שכולם עושים את זה, כולם אומרים שזה טוב לחתולה ואף על פי כן אני מרגישה עם זה רע. אני לא יכולה להסביר למה. יש משהו שמח בפוריות. יש משהו עצוב בסטריליות. הוטרינר המליץ, כולם המליצו אבל הבטן שלי מרגישה מאוד רע עם זה.

הזמן עבר, השערות בבטנה שגולחו בניתוח צמחו מחדש אבל שחורי היא לא חתולה. היא מתנהגת כמו חתול. רוב הזמן לא נמצאת בבית ואפילו לא באיזור. היא מסתובבת כמו חתול. אין לה טריטוריה כמו לשאר החתולות, היא כבר לא לוחמת על האוכל, היא פשוט לא פה. אולי היא מזכה אותנו בביקור לשעה ביום ומסתלקת לה מי יודע לאן. היא לא רובצת בחצר כמו כולם. כל החתולות ממשיכות להמליט, להביא גורים לעולם, לטפל בהם, להניק אותם,לגדל אותם. אימה הביאה כבר פעמיים גורים לעולם ואפילו הביאה אותם לכאן כך שלא נפטרתי לגמרי מהסיוט הזה.

רק לשחורי שלנו אין גורים. כאשר היא רואה גורים נדמה לי שהיא שואלת: למה לי אין?

זהו הפוסט ה- 100 בבלוג הזה