הכל חדש ונוצץ

כולנו מפרגנים כאן בישראבלוג, כולנו מחבקים, מתחבקים, תומכים, או סותמים את הפה אם יש משהו רע לומר. או לכתוב. רק במקרים נדירים מישהו מעיז לומר משהו רע למישהו בעיקר אם מישהו כותב שהוא שונא ערבים או משהו אחר לא פוליטיקלי קורקט.

כאשר אתה פוגש את הישראלי המצוי אתה מביע תמיהה  איך זה יכול להיות שכולם פה כה חמים ואוהבים כאשר המציאות היומיומית היא כה שונה. רק השבוע נתקלתי בשני מקרים של המון אדיבות ופרגון.

במקרה הראשון הלכתי לקחת תרופות בבית המרקחת של קופת חולים בנווה שאנן. לפני כן אני רוצה לומר שנווה שאנן ידועה כשכונה טובה , ידידותית, שקטה , חביבה אבל בקופת חולים זה בית משוגעים אמיתי. אם קבעתי תור אצל הרופא תמיד יהיה מישהו או בעיקר מישהי שבאה הרבה לפני התור שנקבע לה ורוצה להכנס לפני כי היא באה לפני למרות שהגעתי בשעה היעודה לי. אני כמובן לא מוותרת, הגברת מקימה צעקות ואז אמנם אני נכנסת אבל יוצאת עצבנית. אם אני הולכת לאחות ונותנת בדיקת דם זה בכלל סמטוחה שלמה. כל הזמן מישהו פותח את הדלת בשביל לשאול רק שאלה או לספר את סיפור חייו או כדי לומר שהוא היה קודם או לתת בדיקת שתן מצחינה.

אם אני יושבת אצל הפקידה 10 עומדים לי מעל הראש ונושפים בערפי, אני מרגישה כאילו להקת נשרים מקיפה אותי ועוד רגע הם יאכלו אותי. אבל בית המרקחת זה כבר שיא השיאים. יש שם כאילו מספרים. יש מכונה שמוציאה מספרים מנייר ושעון מספרים אלקטרוני מעל אבל אין לזה שום קשר עם התור. וכך הגעתי לי השבוע ונעמדתי כמו ילדה טובה בראש התור. היו שם אנשים אבל כולם ישבו או היו ליד הדלפקים. מי אחרון? אני שואלת, מישהי ענתה לי. לא עבר זמן והופיעה אישה עם הליכון. 'מי אחרון?' היא שואלת. 'אני' אני עונה. 'לא, לא את, מי שהיה כאן לפניך. את מבינה? אני הייתי פה קודם והלכתי לבדוק משהו לכן את אחרי '. 'אני אחרונה' אמרתי. 'לא , את לא' היא עונה לי 'אני כן' עניתי . 'מישהו ראה אותך כאן? לא. הודעת למישהו שאת הולכת לרגע ? לא. אז את אחרונה.' ההיא לא ויתרה. 'יש כאן בכלל שני תורים' היא אומרת. 'תור להרבה תרופות ותור לקצת תרופות', ומיד נעמדה בתור לפקידה עם המעט תרופות. 'גבירתי' , אני אומרת לה, 'את באת אחרי תקבלי אחרי ואל תנסי פה להתחכם'. 'טוב טוב טוב' היא אומרת 'אני רואה שבא לך לריב', 'לא לא סתם לא בא לי לוותר לך.' בינתיים פקידה נוספת פותחת עמדה ומישהו צץ מאן שהוא ומקבל את התרופות שלו בלי שנרגיש. אני עומדת ראשונה, התור מאחורי מתארך והויכוחים נמשכים. פתאום בא גבר נעמד בסוף התור אומר 'מה זה שוק פה? אני אשליט כאן סדר. כולם משתתקים לרגע. יש כאן 2 תורים אומרת זאת עם ההליכון. אה, כן? אומר הגבר והולך לתור עם הקצת תרופות. רגע אדוני רק הגעת אני מחכה כבר הרבה זמן. לאיזה תור את הולכת לזה עם הקצת תרופות או לזה עם הרבה תרופות למי שמתפנה אדוני. אני עכשיו בתור ואני מקבלת. נקודה. העמדה של הקצת תרופות מתפנה. אני הולכת לשם.  האיש צורח אחרי, חוצפנית, ישראלית מצויה יש כאן 2 תורים ואת לא יכולה לעמוד בשני מקומות. אני מקבלת את התרופות וכולם צורחים חוצפנית חוצפנית חוצפנית. אני כבר לא שומעת מה הרוקחת אומרת לי. הגבר שבא להשליט סדר צורח הכי חזק חוצפנית ישראלית מצויה יש כאן 2 תורות (לא תורים) את לא מבינה כלום. לא חשוב שהוא בא אחרי ובעצמו לא ידע שיש 2 תורים. 'אני באתי ראשונה אני קיבלתי ראשונה אני באתי ראשונה אני קיבלתי ראשונה שמעת? אתה באת אחרי ותסתום כבר את הפה'

תמיד זה כך שם. לא אירוע חד פעמי. ולא בכל מקום זה כך.

בכביש זה לא יותר טוב. השבוע התקלקלו הרמזורים בצומת מבואות חיפה. ראיתי הרבה בלאגן בחיי אבל כזה דבר עוד לא ראיתי. כולם נכנסו לצומת מכל הכיוונים ונתקעו שם. כל אחד החליט שהדרך היא שלו והאחר צריך לוותר כך שמי שנסע שמאלה נתקע במי שנסע ישר מימין ומשמאל ומי שנסע ישר נתקע במי שרצה לפנות שמאלה ממולו... אני ראיתי הרבה פקקים בחיי כשכל המכוניות נוסעות באותו כיוון . זו הפעם הראשונה שאני רואה עשרות מכוניות תקועות בתוך צומת בכיוונים שונים. וזה יכול לקרות רק בישראל.

אז איך זה שכולם נחמדים , מחבקים את הזולת, מתחשבים, מרחמים, חפים מפשע, רוצים שלום אבל מוכנים להרוג בתור לרופא, ליד הקופאית בסופר, כן גם שם יש איזו התחכמות ישראלית שאין בשומקום בעולם. הגברת שמה את העגלה ליד הקופאית ומתחילה את מסע הקניות שלה. לא אחת העפתי עגלות כאלה בלי בעלים....

...לא על זה רציתי לכתוב אבל זה מה יצא....

משהו קטן וטוב לשבת

לא לא סתאאם