הכל חדש ונוצץ

אני לא זוכרת מתי בדיוק זה קרה אבל בשביל פוסט כזה אני צריכה לסגור את הבלוג או להפוך אותו לפרטי.

בצעירותי עבדתי בחופשים או בהזדמנויות שונות במקום העבודה של אבא. התחלתי בגיל 16. עבודות משרד פשוטות. הייתי שם בחופש הגדול, הייתי שם לפני צבא, הייתי שם כסטודנטית אחרי מלחמת יום כיפור כשהיתה שביתה גדולה באוניברסיטאות, וגם כשלמדתי בתלאביב הייתי שם. כל פעם במחלקה אחרת.

יום אחד שמעתי במונית הביתה את העובדים מתלחשים על אבא שלי. אמרו שיש לו איזו רוסיה. אני ישבתי וחייכתי. עכשיו הבנתי למה הוא אמר לי להגיד לאמא שהוא נשאר לעבוד מאוחר. חייכתי לי מאחור בשקט עד שמישהו שם לב. ששש אמר מישהו הבת שלו יושבת כאן. הוא הסתכל אחורה ופנה אלי. את לא שמעת מה דיברנו. שמעתי. אמרתי וחייכתי. את לא תספרי לאמא. לא אני לא אספר.

לא סיפרתי. הייתי שלמה עם זה. אחרי הכל זה ביניהם. ואני בכלל ילדה של אבא. ולגמרי לא התפלאתי על כך. זה היה ממש מתבקש לאור היחסים ביניהם. היא שלטה בו ביד רמה. היתה צורחת עליו כל הזמן והוא היה עומד נכלם. לא פעם שאלתי את עצמי למה הוא לא נותן לה סטירה כדי להשתיק אותה. הרי הוא גבר הוא חזק איך הוא יכול לשמוע כל הזמן צעקות ולשתוק, איך הוא כל הזמן נכנע לה. אפילו את המוזיקה שהוא אוהב היא לא נותנת לו לשמוע. היא כל הזמן מזלזלת בו. הוא היה הרבה פעמים בא לבכות לי. ואני הקשבתי. הייתי לצידו.

יום אחד התקשר מישהו אלינו הביתה. אמא החווירה. אבא בוגד בי. שמעתם? אבא בוגד בי. זה היה בעלה של הרוסיה. הם נסעו יחד לעבודה ותפסו שם את אבא עם הרוסיה....

היה לא נעים בבית.

בסוף אמא פנתה אלי. את מטומטמת. את עבדת שם ולא ידעת כלום.

דווקא כן ידעתי עניתי. מי שכאן המטומטמת זו את.