הכל חדש ונוצץ

לפעמים אני עוצרת. מסתכלת אחורה. איפה הייתי. איפה אני היום. אני לא במקום טוב היום. אני יודעת. למה? כי אני לא רואה כלום ולא מבינה כלום.

ואני עוצרת. חוזרת אחורה. לימים שהרגשתי יותר טוב עם עצמי.

כן כשפתחתי את הבלוג הראשון הרגשתי טוב עם עצמי.

אבל כשסגרו לי אותו הרגשתי רע.

באתי לנקום. אבל זה הסתיים רע. היא ניצחה אותי גם הפעם. והלכה קדימה. הרבה קדימה.

היא הלכה עלי בכל הכוח.

היא הלכה למשטרה

היא לקחה עורך דין

המשפחה מימנה לה את העורך דין

או הדודה מגרמניה או אמא. או שתיהן.

אמא. הרי הכסף בידי אמא. גם הכסף של הדודה ואמא נתנה לה כסף כדי לתבוע אותי.

אמא נתנה לה את הכסף כדי להוציא לי צווים.

והיום נשארתי עם צו ממשרד הפנים, צו איסור החזקת נשק

כך הסתיים מזמן הניסיון שלי לנקום בה.

אבל הניסיון הזה עשה לי הרגשה טובה.

רק המטפלת הוציאה לי את הרוח מהמפרשים.

דווקא כשהרגשתי טוב היא הזמינה את אחותי לפגישה ואז נאלצתי לפגוש אותה

לאחר המפגש השני המטפלת פישלה בגדול.

היא התייחסה לכאב של אחותי.

וכבר הרבה זמן אני יודעת שהמטפלת הזאת לא שווה שום דבר

אבל אני עוד הולכת אליה.

וגם לפני שבוע הייתי אצלה

והבנתי שהיא לא מבינה כלום. היא לא מבינה כלום.

והיא בעצם לא יכולה לעזור לי הרבה.

רק אני יכולה לעזור לעצמי.

רק אני מבינה

רק אני יודעת מתי טוב לי או רע לי או מה עושה לי טוב.

הבנתי שטוב לי לנצח אותה

הבנתי שגם לעסוק בדברים אחרים שגורמים לי הנאה ולא קשורים בה בכלל עושה לי טוב

הבנתי שלבלוג הזה בעצם אין שום תפקיד.

ובגלל זה אני לא ממש אוהבת אותו.

הוא כבר לא משמש לנקמה

הוא משמש לדיווח

הוא משמש לקשר עם אנשים שהכרתי

ואני שמחה שהכרתי אנשים דרך הבלוג

אבל משהו לא דופק פה.

לפחות אני מבינה למה.

אני צריכה שוב לנצח.

אפילו רק לחמש דקות.

אני מרגישה מפסידה.

כל הזמן.

איך מנצחים?