הכל חדש ונוצץ

כן, היינו רק חמישה. אבא אמא אני ו-2 הבנים.

הולך ופוחת הדור ולא רק משום שחלק מבני המשפחה מצאו משכן קבע.

משום שאנחנו כלכך שסועים ומפורדים.

ובעצם זה חבל

כשהיינו ילדים היינו חוגגים בביתה של סבתא. האם אמא שלי.

היא היתה גרה בואדי ניסנס. כן פולניה בואדי וכמעט כל שכניה היו ערבים או יהודים שנראו כמו ערבים. הייתי חברה איתם עד שהם בגרו והתחילו לזרוק עלינו אבנים. היא היתה גרה בבית ערבי ישן והיה לה רק חדר אחד מטבח ושירותים.

ולמרות הכל ליל הסדר היה חוויה בלתי נשכחת. סבא שהיה  מסורתי, אפילו יותר מזה ניהל את הסדר. הוא היה קורא בהגדה לבדו ואיש לא היה מתערב מההתחלה עד הסוף. הוא היה קורא במין עברית אשכנזית כזאת שאף אחד לא הבין. חוץ מסוי סוי וכמו שנאמר אני לא זוכרת כלום.

כולם היו מגיעים לשם. הורי ואחותי, הדוד מירושלים או מגבעתיים. תלוי איפה הוא גר. אח של אמי. בני משפחתו שהיתה מתרחבת מידי פעם, לפעמים גם הסבתא השניה שלי היתה מגיעה וגם הדודים האלה שעכשיו בגרמניה. הם היו אפיקורסים מוחלטים ורב השנים בכלל לא חגגו את הסדר.

הדוד ההוא מירושלים היה אחראי על כל נושא השירה. קולו ברמה נשמע והוא לא היה מוותר על אף שיר. החל מהיא שעמדה עד חד גדיא עפי הנוסח של יהודה שרת. למי שמכיר.

אבל החוויה הכי מסעירה היתה כוסו של אליהו. באמת האמנו שהוא בא ושתה ממנה.

...לאט לאט פחתנו, או שההרכבים השתנו. פעמים רבות חגגנו אצל אותו דוד בגבעתיים עם משפחתו ומשפחת אשתו. לא היה שם את אותו מקסם ילדות כפי שהיה אצל סבתא...

סבא הלך לעולמו ולא נמצא לו מחליף עד היום...

אני התחתנתי והבאתי את משפחתו של בעלי, והפסקנו לחגוג עם הדוד בגבעתיים, הסבתות בינתיים הלכו לעולמן, גם הדוד...........אחכ אחותי התחתנה והביאה איתה את משפחתו של בעלה ואני התגרשתי....וגם היא והסתכסכנו...

כך שהיינו חמישה, כל האחרים חגגו במקומות אחרים

הדודה בגרמניה כבר מזמן חוגגת בגרמניה עם בן אחיו של בעלה ומשפחתו..

הדודה בגבעתיים כבר מזמן חוגגת עם בנותיה ובני משפחותיהן

בעלי לשעבר חוגג עם הוריו, אחיו ובני משפחתו ומשפחתה של אשתו.

גם משפחתו של ה-X של אחותי חוגגת בנפרד, עד לא מזמן חגגנו יחד.

גם אחותי חגגה איפ'שהו עם ילדיה לא איכפת לי איפה (בתאילנד בלי הילדים)

ואנחנו נותרנו חמישה.....אם לא היינו שסועים היינו אולי 50 .... או יותר.....6 סדרים

אבל היה נחמד לחגוג בחמישה...

התלבשתי בדיוק כמו בשנה שעברה בדרכי לחוף התמרים, היינו חגיגיים ורחוצים.

השולחן היה ערוך כמו תמיד

קראנו בהגדה כמו תמיד ושרנו את השירים כמו תמיד

היה אוכל בשפע כמו תמיד

הכל כמו תמיד

ורק משפחתה של אחותי היתה חסרה....וזה היה כלכך טוב....כמה מתח היא היתה תמיד מביאה למפגשים האלה.....

חג שמח..

יש איזו שלווה בדבר הזה שקוראים לו חופש. שקט בבית מוקדם בבוקר. הילדים ישנים, לא צריך להעיר לבית הספר לא צריך לצעוק 'קום כבר אתה מאחר' הכל בסטלה וסבבה . אני עם כוס קפה עושה קצת מאזנים

אולי עם חיוך הכל יעבור בשלום.

ועכשיו כמה תמונות של אביב אמריקאי

אני כבר שנה+ בישרא וכל פעם לומדת משהו חדש.

בהתחלה שאלתי איך עושים את זה. עכשיו אני יודעת. תעבירו את העכבר על התמונות

חג הפסח מתקרב ורף המתיחות עולה. אצלינו במשפחה זה איכסה כל השנה אבל בפסח זה השיא. לפעמים אני חושבת שכבר הגענו לשיא אבל כל שיא נועד להשבר.

אתמול התחיל חופש פסח. אפילו לא ידעתי מזה ולא התכוננתי לזה. יש איזה נתק ביני ובין הבצפר של הבן וכנראה גם עם הבן עצמו. חבל. אולי הייתי מתכננת משהו. לא שזה משנה הרבה. סהכ הוא רוב היום ישן או במחשב או לא בבית. לא מבינה למה עושים נקיון פסח דווקא כשהילדים בבית. לפחות לקחתי פטור מנקיון פסח. רק זה חסר לי.

יש את היומולדת הזה של א'. חשבתי שהשנה לפחות יפטרו אותי מכל העניינים האלה שהרי היחסים ביני ובין אחותי ידועים. ובכל זאת ההתנהגות של אמי מכניסה אותי למתח. למה היא לא מניחה לי כבר עם הימי הולדת האלה של הבנים של אחותי. די כבר עם זה. אבל זה עושה לי איכס על הנשמה. 

אין מקום בחוף התמרים רק לארוחת ליל סדר. יש מקום ללינה. זה 3 ימים מינימום וזה כבר עסק של 4000 שח לפחות. כנראה שנגזר עלי בכז לחגוג עם הורי היקרים עם כל המיאוס שבזה.

ה-x מגיע לפסח. שנה וחצי הוא לא היה כאן. כל פעם שהוא בא יש צרות. השנה הוא בא לליל הסדר וסוסון כבר רוצה לחגוג עם משפחתו. ואללה יופי. נשאר רק 4 אצל הורי. אני לא מסכימה כמובן. הוא לא דיבר איתי על זה והוא לא יכול לבוא סתם ככה לומר איך בין דו ועכשיו כולם עושים את מה שאני רוצה.

לסוסון יש בקרוב יומולדת 25. אני משתדלת לא לעשות עניין מיומולדת אבל כנראה גמני בקטע. זה יוצא לו בערב יום השואה. ממש תענוג.

אמא נתנה לו מתנה. קלאבוטל. כן. אנחנו יוצאים בערב יום השואה לקלאבוטל. מה נעשה שם אני לא יודעת. אולי נברח לטאבה. שמחה דוחה עצב כך אומרים ואני אוכלת אותה מספיק מעצם היותי בת לניצולת שואה. (מתנצלת. הא? למה מי אוהב את יום השואה. שיקום)

הבן הצעיר הצטרף לאחרונה ללימודי תיאטרון בבית הספר. יש לו המון השלמות מתחילת השנה וכן הוא אמור להשתתף בהצגת בית הספר לכבוד יום השואה. אבל אנחנו יוצאים לקלאבוטל בערב יום השואה. אני שונאת שהוא מפיל עלי פצצות כאלה. הוא תמיד עושה את זה. אני מתכננת משהו והוא בא עם התוכניות שלו. ומה עם היומולדת של סוסון? אנחנו ניסע לאילת בלעדיו ונחגוג בלעדיו? או שכולנו לא ניסע כי זה יום השואה וניסע ונחגוג בתאריך אחר? ובכז אנחנו כועסים על הבחור שהפיל עלינו את הפצצה הזאת. סוסון כבר מחפש נקמה.

 ואני, אנא אני באה????

בינתיים מניתי כאן 7 מכות בנוסף לדצח עדש באחב. או 8 או 10. ויש עוד.

 אני צריכה לצעוק כמו סופי כדי לקבל תגובות על הקטע הזה?