הכל חדש ונוצץ

כבר שנה? לא נכון. מלחמת חכמי חלם פרצה ב-12.7 באמצע הקיץ. לא בתחילתו. מזל שהיה לנו קצת קיץ ועוד הספקנו משהו לפני האירובי מדרגות הזה. ב-3.7 סיים הבן שלי קורס משצים באכזיב, והיה כלכך שקט, והיה כלכך נפלא, מי חשב שתוך 10 ימים המקום הזה יתהפך... מי חשב שתוך 10 ימים העיר שלי תתהפך וכל העולם שלי יתהפך. מי חשב שתוך 10 ימים שום דבר כבר לא יהיה כמו שהיה. בשבילי כמובן וגם הדבר הזה הותיר בי פצע עמוק. לחלק גדול מבני ארצנו לא היה איכפת מהמלחמה, אמרו שהיא מוצדקת, קראו להמשיך, כי הם ישבו להם בארומה ורק כשנהרגו חיילים התחילו לצעוק. זו המלחמה שהכל היה בה הפוך על הפוך וחסר הגיון. לא רק אצל המנהיגים שלנו. אצל רובינו. המלחמה הזאת הראתה לי שביתי אינו מבצרי, ביתי אינו מקום בטוח עוד, ארצי אינה מקום בטוח עוד וגם על האנשים הקרובים לי ביותר אני לא יכולה לסמוך. אלה הם כמובן בני משפחתי שדאגו לחלץ את אחותי וילדיה מן התופת וכשנודע לי הלכו להוציא לי צו הרחקה.

אני חושבת ומקווה שמאז התפכחנו קצת. מאז רבים הבינו שזאת באמת מלחמת חכמי חלם, שיצאנו למלחמה בלי צבא ובלי ציוד רק עם סיסמאות נבובות נוסח ארהב, שהצבא אינו צבא ראש הממשלה אינו ראש ממשלה שר הבטחון אינו שר בטחון והרמטכל אינו רמטכל. רק ראש הממשלה לא הבין זאת בעצמו עד היום והוא ממשיך להנהיג אותנו אבל באיזה מקום יש תחושה שהכל מסתדר. אין לי מושג על הרמטכל הנוכחי ואולי טוב שכך, הוא אינו איש תקשורת מפיץ חיוכים וסיסמאות לכל עבר, אולי הוא עושה את העבודה השחורה; שר הבטחון הוא רמטכל לשעבר ואולי אחרי הבחירות ישב כאן בראש האיש הכי מוכשר במדינה והכי מושמץ - ביבי. גם מוסד הנשיאות קיבל שידרוג לאחרונה וקיבל לזרועותיו אדם מורם מעם ולא אדם שעלה מן העם וגם כך התנהג.

ושוב תודה מיוחדת לאיריס שהיתה הדבר השפוי היחידי במלחמה הזאת.

תמונה זו לקוחה מסיום קורס המשצים של הבן. רגע קט לפני המלחמה הנוראה הזאת, השקט שלפני הסערה. קרו עוד הרבה דברים מאז ועל כך בפעם הבאה...

אני מתגעגעת לשקט ההוא...

בחמישי ביוני

 גדוד השריון פרץ

באש בדם

אל הקרב יצא

הייתי אז בכיתה ח' אחת הכיתות הנוראות בחיי, עמדתי לצאת לבצפר באיחור כמובן כאשר נשמעה אזעקה עולה ויורדת. כאחוזת תזזית רצתי למקלט. זה היה סוף לשאלות: תהיה מלחמה? לא תהיה מלחמה?

הפחד היה נוראי. הפחידו אותנו כהוגן לפני המלחמה. אני זוכרת את האיומים, אני זוכרת איך נאצר סגר את מיצרי טירן והודיע שהוא הולך להשמיד את ישראל, אני זוכרת איך הכריזו עלינו אמברגו נשק בעיקר צרפת הידידותית שמנעה מאיתנו קבלת מטוסי מיראז' חדישים. פחד היה בכל מקום. בבצפר הסבירו לנו מה לעשות במקרה של אזעקה, לרוץ למקלט אם אפשר, ומה לעשות במקרה של הפצצה לרוץ למקלט או להשכב על הקרקע ולכסות את הראש. המורה הסבירה מה קורה בהפצצה, אם הפצצה נופלת על בית בפינה, היא רק מגלחת אותו ואם היא נופלת במרכז כל הבית מתפוצץ ואז גם לא בטוח שהמקלט יעזור. ואני הסתכלתי בבתים אשר בנוף ושאלתי מי מהם יחטוף פצצה ישירה ומה ישאר. אמאלה מה עושים. לא תהיה מלחמה אמרנו כאשר הכנו רשתות הסוואה לטנקים. לא תהיה לא תהיה, אבל בכל מקרה הורי שמו תחבושות על החלונות וקנו צלופן כחול במקרה של האפלה....

אבל עם האזעקה הראשונה נגמרו כל השאלות. אמאלה יש מלחמה. וכך ישבנו לנו בערב בבית כשאנחנו צמודים לרדיו ושומעים חדשות ומארשים, כמובן לאור המנורה הכחולה שתסתיר אותנו מפני האויב...

רק שהאויב לא הגיע. מטוסיו קורקעו כבר ביום הראשון איזה כיף, אבל אנחנו המשכנו לשבת באור המנורה הכחולה ולשמוע איך כבשנו את ערי הגדה ואיך רבין הרמטכל דאז הכריז שגם יריחו בידינו. שמענו באור הכחול את הקרבות על גבעת התחמושת ואיך ירושלים נכבשה והרב גורן תוקע בשופר ליד הכותל והר הבית בידינו...

כשהתחילו הקרבות בגולן כבר הלכנו לחוף השקט....

דגלים התנופפו בכל עבר...הפחד הזה הפך להיות הניצחון הגדול בהיסטוריה, צהל הפך לצבא החזק בעולם וישראל הקטנה הפכה למעצמה החמישית... והכל בזכות המפקדים שקראו אחרי ולא קדימה...

איזה כיף ניצחנו!!! ישראל הפצפונת נעשתה ישראל גדולה. כל סיני בידינו, הפעם לא נחזיר כמו שהחזרנו ב-56 , ירושלים כולה שלנו, הכותל, הר הבית, הר הצופים כבר לא מנותק, יופי, יש לאן לטייל והרמה הסורית כבר לא מאיימת. אותם מוצבים שהטרידו את מנוחת ישובי הצפון נמצאים עתה בידינו והישובים כבר לא פרושים תחת איום מתמיד...

כמה שירים שרו על המלחמה הזאת....

ואז התחילו לצאת קולות נוספים שקלקלו את שמחת הניצחון, אנחנו עם כובש ואסור לנו להיות ככה, ליהודים אסור להיות עם כובש, צריך להחזיר את השטחים האלה אבל רק תמורת שלום. בינתיים לא סיפחנו את השטחים האלה כמתבקש וגם לא החזרנו. נשארנו במצב ביניים ו-40 שנה אחרי המצב עדיין מצב ביניים.....

......40 שנה חלפו. את סיני כבר החזרנו מזמן, הרצועה הפכה לישות חדשה, חלק מהרשות הפלסטינית, הצבא החזק בעולם הפך לצבא בננות, הערבים הדבילים שברחו בלי נעליים נעשו יותר ויותר חזקים ומתוחכמים ואילו אנחנו עדיין שוהים באופוריה ההיא. חומה גדולה מקיפה את השטחים אשר כבשנו, חומות בכל העיר ירושלים, אין מעבר חופשי בין ישראל וסו קולד פלסטין אמנם יש חומה ויש גדר אבל פלסטין אין. במקום מדינה היא בסיס טירור. רק בגבול הסורי עדיין שקט...

40 שנה אחרי ואנחנו אחרי עוד כמה מלחמות. והמלחמה האחרונה היא ההיפוך הגמור למלחמה ההיא שהיתה. הפעם לא הפחידו אותנו, לא הזהירו אותנו, לא הסבירו לנו מה זאת אזעקה וכיצד לנהוג כאשר פצצה נופלת, הפצצות שלא הגיעו בששת הימים הגיעו עכשיו וראינו מה קורה כאשר פצצה נופלת על בית, המקלטים שלא השתמשו בהם אז , השתמשו בהם עכשיו רק שהם לא היו מוכנים כאז, מנהיגינו יוצאים היום בכרזות וסלוגנים כמו אותו נאצר וקול הרעם מקהיר

עצוב.

אילו רק היינו מנצלים את המלחמה ההיא בצורה יותר יעילה.....

לא הייתי בהפגנה בכיכר. שלחתי לשם נציג. הוא סיפר שהיה שם הפנינג נחמד דומה ליום העצמאות, כבישים חסומים וחנויות פתוחות. ואני שואלת האם לנו תושבי חיפה לא מגיע מן הפנינג שכזה? אנחנו ספגנו את הקטיושות, אנחנו רצנו למקלטים, אנחנו לא זזנו מהבית במקום לשבת על חוף הים ובבתי קפה. למה לא מגיע לנו גם קצת בידור? הופעות של אומנים ודברי מחאה. אנחנו עדיין סובלים מהטראומה הזאת, לחשוב שמישהו יעשה push the button , כמו שמתכננים לקיץ הבא , מלחמה צודקת ומתוכננת היטב ואנחנו שוב נספוג ובתלאביב יפגינו סולידאריות ויצקצקו בלשון: איזה מסכנים ואחכ ישכחו לגמרי את האזרחים שנהרגו.

ומה אומר אולמרט על כל זה? אני לא אתפטר. אני אתקן. מה תתקן? תצא למלחמת יש ברירה יותר מוצלחת? עם פחות חיילים הרוגים? האמת, 160 חיילים הרוגים זה לא הרבה. במלחמות קודמות נהרגו יותר. הרבה יותר, ולא צרחנו כל כך. אז מה הטראומה הגדולה של המלחמה הזאת? שלא היו השגים? שלא היו מטרות? שהיא היתה סתם? שהחיילים הלכו לשוא? במלחמה הצודקת הבאה ילכו יותר.

הטראומה הגדולה של המלחמה הזאת היא העורף המופקר. העורף שלא התכונן לקראת זה למרות שזה היה בתכנון, הקטיושות שנפלו בכל מקום ושרפו והרסו והרגו, תחושת הפחד שאף אחד בעצם לא מגן עלינו אנחנו האזרחים, גברים, נשים וטף עומדים חסרי אונים מול התקפת אויב מאסיבית במטווח ואף אחד לא עושה דבר וגם לא לוקח אחריות. הפליטים, כל התחושה הזאת שאין מה לעשות חוץ מלברוח או לשמש מטרה.

עם ישראל בוכה על חייליו אבל מתעלם כרגיל מהדבר האמיתי. האזרחים שנהרגו והופקרו.

אולי במקום לומר בפעם הבאה כשנצא למלחמה 'צודקת' שכזאת נהיה יותר מוכנים צריך לומר שבפעם הבאה לא נצא למלחמה בכלל אם זה לא הכרחי. אם לא רוצים חיילים הרוגים לא יוצאים למלחמות יזומות בלתי נחוצות.

ומה בקשר לנבחרינו הכשלונרים? אני מורידה את הכובע בפני העמידות וכושר ההשרדות שלהם. גם כשאומרים להם נכשלתם הם אומרים אנחנו נשאר. גם אם יוצאים לככרות בקריאות לכו הביתה הם לא הולכים. והם יודעים למה. אני עוקבת אחרי התנהלותו של אולמרט מההתחלה.

הוא היה מקום 32 בליכוד אבל כששרון הקים את קדימה הוא ליקק לשרון היטב היטב וכך נעשה האיש מס' 2. וכששרון וקדימה שלו נבחרו הוא היה הסגן ועכשיו הוא הראש.  האם הפאשלות בטיפול בשרון היו מקריות?? את זה איש לא שאל . שרון נמצא היום בנבצרות תמידית והאופורטיוניסט הזה יושב במקומו. כשהוא נבחר על גלי הפופולאריות של שרון בבחירות 2006. רק מי שבחר בו שכח שהוא לא שרון האהוב כל כך מי יודע למה.

הוא הקים לעצמו ממשלה דליקטס בדיוק לטעמו. הבולט במהלכיו הוא מינוי עמיר פרץ לשר הבטחון. כל תינוק מבין היום שזה היה ניטרול מכוון של האיש הזה. one down אמר אולמרט לעצמו וחיכך ידיו בהנאה. הוא השיג 2 ציפורים במכה אחת. גם שר ביטחון שלא מבין כלום וגם שיתוק הסכנה שיכולה היתה לבוא מצד עמיר פרץ אילו הוא היה שר האוצר או שר חברתי כלשהו. אכן מהלך מבריק. אני רק לא מבינה למה פרץ שהוא לא איש טיפש הסכים למהלך הזה.

הלאה. הוא יצא למלחמה עטור בסיסמאות. מה באמת עלה בראש שלו כשהוא יצא למלחמה הזאת באמת אין לי מושג. המלחמה נכשלה. מה הוא אומר? טעיתי. אני אתקן. לא רע ממש לא רע. ציפי ליבני חותרת תחתיו. עכשיו גם היא תקבל ממנו טיפול הולם. הוא מזכיר לי מישהי שמככבת הרבה בבלוג שלי. קראתי לה הידרה. נראה לי שגם לראש ממשלתינו מתאים כינוי זה. לא לזלזל בו. הוא מתוחכם מאין כמוהו.

ולסיכום ראיתי ייצוג נרחב בהפגנה מטעם השמאל ואני רוצה לומר גם הימין מתנגד למלחמות. כאלה בעיקר.

הערה: אני כותבת זאת רק על סמך חדשות ערוץ 2 לא הייתי שם. מצאתי כאן תמונה אחרת שמאוד אהבתי