הכל חדש ונוצץ

היום יומולדת לאיש ההוא ושוב אני תוהה איך אני זוכרת דברים כאלה. וכי למה לא?

הייתי אז בצבא. מוצבת במרכזיה של הגדודים. לא fancy. 

הוא התקשר כדי לחמוד לצון. יום שישי בערב, נשארים שבת, למה לא לרדת קצת על המרכזנית המעפנה והאנאלפביתית.

הוא התחיל לדבר שטויות, חבר שלו על הקו השני וכך הם מתחילים להפציץ אותי תחילה בעברית אחכ באנגלית. למרבה הפלא המרכזנית המעפנה האנאלפבתית עונה להם באנגלית. לא יכול להיות דבר כזה. הוא היה השלם של הגדוד, החבר שלו היה השלם של הגדוד השני, הם מחליטים לבוא ולראות מי זאת המרכזנית שמדברת אנגלית, אני מאידך גם תוהה מי הם החיילים האינטליגנטים האלה כי לא רק המרכזניות הן אנאלפבתיות. הם באו, זוג עלמי חמד אחד יותר חמוד מהשני לא יודעת מי לבחור. גם הם מופתעים לראות מרכזנית בלונדינית עם בגרות.

אחד מהם ממשיך לגלות בי עניין. מתחיל לדבר אתי על הנושא האהוב עליו. מוזיקה. מסתבר שיש לנו טעם דומה במוזיקה. שנינו אוהבים פופ משובח עם נטיה לקלאסי. לילות משי לבן. זה מה שהוא אוהב. והוא גם אוהב מערכות סטריאו משובחות כדי שהמוזיקה תשמע טוב. הוריו קנו לא מכבר. לפי השיחות עימו הוא נשמע לי עשיר מופלג . גם עשיר וגם חתיך, וואו ובנוסף הוא גם לומד כלכלה וסטטיסטיקה ואנגלית באוניברסיטה. וואו בדיוק תפור עלי גמני לומדת אותה תקופה מתימטיקה ופיזיקה וזאת כדי לעשות הסבה מהבגרות ההומאנית שלי לבגרות ריאלית. וואו, ממש תפור עלי הבחור.

אנחנו נפגשים שוב במקרה במועדון של הוועד למען החייל. יש שם טלוויזיה ומשדרים שם משחק כדורסל בין מכבי תלאביב לאיזו קבוצה איטלקית או מובילג׳ירג׳י וארזה או מילנו. אני חושבת מילאנו. המועדון ממש מפוצץ. בואי שבי לידי הוא אומר ומפנה לי מקום. את המשחק אני רואה כשהוא לצידי. חשמל באוויר, מכבי מנצחת בגדול. אין יום יותר טוב מזה להתחלות, הוא מלווה אותי לחדר שלי שנמצא בשטח הגדוד השני שהוא בעצם בסיס כמעט נטוש. אני מוצאת שיש לו חושומור מפותח נוסח כוורת. אז עוד לא היתה כוורת אבל כאשר היא הוקמה היא מיד מזוהה לי איתו.

שוב אנחנו נשארים שבת (היום קוראים לזה סוגרים שבת) הוא מזמין אותי למועדון מקומי. שוב מחזיר אותי לחדר, הפעם חדר אחר בגדוד השני שאני כל הזמן לוטשת עיניים לעברו. הוא מנסה להתקרב. בינתיים הוא יושב ופותר תשבצים. כמו אבא שלי , אני מהרהרת, הוא חכם ואינטליגנטי ואוהב מוזיקה כמו אבא שלי. אבל בניגוד לאבא שלי הוא שולח את הפתרונות וכל פעם זוכה. אז למה אני לא נותנת לו להתקרב? אני דפוקה או משהו? טוב בפעם הבאה שינסה אני אתן לו. ונתתי . והשאר היסטוריה.

ובהופעה פומבית מרשימה ביותר

פה קבור הכלב

הייתי אולי ב-5 הופעות של כוורת.

הפעם לא הייתי ואני קצת מצטערת.

גם הקטע המרשים הזה, שהתחלף בינתיים בקטע השקט, מזוהה איתו

המלחמה הסתייימה הבנים שבו הביתה הבן חזר מבסוט היה מעניין הוא אמר.

המלחמה הזאת לקחה אותי כמה שנים אחורה למלחמה שלי. מלחמת יום כיפור.

המלחמה פרצה חודש ומשהו אחרי שהשתחררתי

קיבינימט - אמרתי - 20 חודש ישבתי בבסיס המסריח הזה ולא עשיתי כלום. חברה התחילו להשתגע מרוב שיעמום. המפקדים כבר לא ידעו איך לרדת על החייילים כל פעם המציאו משהו חדש. חוקים חדשים תקנות חדשות פקודות חדשות רק כדי למרר לחיילים את החיים. משפטי מלביש, משפטי טמטומת ריתוקים תרגילי סרק. ועכשיו כשהשתחררתי פרצה מלחמה. מרגיז. אני רוצה מלחמה. כמו שאמא שלי לחמה במלחמת השחרור. היא סיפרה איך החזיקה נשק, איך היא יצאה להקים קשר תחת אש, הפחדנית הזאת ומה אני עשיתי בצבא? כלום. באסה.

לא פחדתי מכלום כשפרצה המלחמה ההיא. היתה אזעקה עולה ויורדת ואני המשכתי ללכת ברחוב כאילו לא שמעתי כלום. בניגוד גמור לששת הימים אז הייתי מתה מפחד. רק שיגייסו אותי. רק שיגייסו אותי. וכך כשאני במצב נים לא נים הגיע הטלפון המיוחל. מה? באמת? לא האמנתי. מחר את מתייצבת בבהד 7 . וואו. אני לא מאמינה.

כמה שהייתי מחורפנת עד הגיוס אין לכם אפילו מושג. עבדתי באיזה מקום לא היה לי חשק לעבוד דאגתי לחברי ליחידה שיצאו לקרבות בלעדי. בעיקר לאיש ההוא. אמרו לי שהוא בסדר. הוא עלה לקרבות מאוחר יותר. ראיתי חברים ממקום העבודה יוצאים לקרבות. 2 מהם לא חזרו. רק שיקחו אותי כבר. והנה סוף סוף לוקחים אותי. איזה כיף.

גם את הבן שלי לא לקחו לקרב מיד. כשפרצה המלחמה הוא היה באיזה בסיס בצפון. אני כמובן לא ידעתי את זה. ידעתי שהוא לא נמצא ביחידה שלו אבל לא היה לי שום מושג איפה הוא. הוא חזר הביתה לסופש מחורפן כולו. עצבני נרגן כועס ומוטרף. באותו רגע נזכרתי איך אני הייתי לפני מלחמת יום כיפור. אני בתור אמא כבר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. האמא שבי שמחה שהילד בבית. החיילת שבי התבאסה נוראות. פעם אני אמא מודאגת ומפוחדת פעם אני חיילת גאה ששה אלי קרב. בסוף הוא ירד לקרב. האמא שבי מתה מפחד, החיילת שבי התנפחה מגאווה.

עכשיו זה נגמר וטוב שכך.

לא יודעת איזה פרץ של נוסטלגיה נתקפתי. כנראה שאיני מסוגלת להתמודד עם הבעיות של היום...

עזבתי את חיפה. היה לי טוב בחיפה אבל בכל זאת עזבתי ועד היום איני מבינה מה בדיוק דחף אותי לעשות את המעשה הזה

שוב מצאתי את עצמי בעולם חדש בלתי מוכר. עולם שצריך ללמוד אותו ואין לי מושג מה מצפה לי ממנו.

תחילה גרתי אצל חברה. סטודנטית שעשתה לי טובה עד שאמצא דירה משלי.

מצאתי דירה בצפון תא רחוב סוקולוב. קצת רחוק מהאוניברסיטה.

היה לי נורא מוזר. הכל, תא, המצב, הכל. לא הבנתי איפה אני חיה איפה אני נמצאת ולמה הגעתי לכאן. קוראים למצב הזה הזוי ואכן הרגשתי כמו מרחפת באיזו עננה לבנה ומחכה לאיזו נחיתה על כדור הארץ.

למה אני בתל אביב? אני לא אוהבת את תל אביב. אף פעם לא אהבתי. מה אני עושה כאן בכלל? צפון תל אביב. מה לכל הרוחות מוצאים במקום הזה. אין בו כלום. בתים משותפים ישנים, על כל דלת סימני פריצה, בסדר, זה קרוב לדיזנגוף המהולל הזה. מה בכלל יש בדיזנגוף? יש שם נוף? חוץ מחצרות בתים אני לא רואה כלום, קירות מתקלפים וכביסה.

ואני עכשיו לבד. לבד עם 2 שותפים בדירה. אף פעם לא גרתי עם שותפים, ואני צריכה ללמוד להסתדר איתם. מישהי שגרה שם לפני אמרה שאחד מהם חמוד והשני בלתי נסבל. אני דווקא הסתדרתי עם הבלתי נסבל ואילו עם החמוד לא הסתדרתי לחלוטין. הבית היה מלוכלך, הם ציפו שאנקה אותו. אני? אני לא יודעת לנקות, אני לא יודעת לבשל, אני לא יודעת כלום. באתי ללמוד ביולוגיה וגם ביולוגיה אני לא יודעת. אין לי שמץ של מושג לא בביולוגיה, לא במתימטיקה, לא בפיזיקה, לא בכימיה, מה הכנסתי את עצמי לזה?

אני לא מכירה אף אחד בעיר הגדולה, אף אחד. כולם זרים לי, המקום זר לי, אין לי הכרות מוקדמת עם איש מהשכנים, עם איש מהסטודנטים, למה באתי לכאן? למה עזבתי את סיר הבשר של חיפה? את האמנות, הריקודים, החברים, המשפחה, הנוף, הים, מה עשיתי לעצמי?

התקשרתי לאיש ההוא. רק אותו אני מכירה אבל הוא בכלל לא רצה לדבר אתי. אולי בשבילו אני כאן ואני אפילו לא יודעת את זה...

אני רוצה הביתה. אני חוזרת הביתה אמרתי לעצמי פעמים רבות

אבל האיש האחר שבי אמר לא דפנה את לא חוזרת הביתה. תתמודדי.

התמודדתי.