הכל חדש ונוצץ

מדוע דרך רשעים צלחה?

אמרו את זה קודם לפני זה לא משנה

ירמיהו י"ב א'.

כבר כמעט שנה אנחנו עובדים על היצירה עתליה מאת מנדלסון.

זוהי יצירה לא מוכרת במיוחד חוץ ממארש הכוהנים. מי שלא מתמצא במוזיקה קלאסית לא מכיר גם את זה.

זוהי יצירה קשה ומורכבת. קשה להתאהב בה ממבט ראשון ועוד יותר קשה להתחבר אליה מאחר והיא מושרת בגרמנית. גרמנית שפה קשה ומכוערת ולי אישית יש התנגדות בסיסית לשיר בה במיוחד אחרי הביקור שלי בפולין.

רק לזכור שמנדלסון היה יהודי גרמני מתבולל וכאשר הוא חי בגרמניה וכתב את היצירה לא היה שם צל של שואה.

היצירה עצמה נכתבה על נושא תנכי. אמנם הצגנו אותה כאורטוריה אך היא נכתבה כרקע להצגת תיאטרון.

עתליה היא דמות תנכית שניתן לקרא עליה כאן ו כאן נסיתי לקרוא את הפרק בתנך ולא הצלחתי להבין שום דבר. ואכן הדמות הזאת לא ממש מובנת. באופן מעורפל ביותר ידוע שהיא ביתו של אחאב מלך ישראל שנישאה ליורם מלך יהודה והנהיגה שם את פולחן הבעל. אומרים שהיא רצחה את כל ילדיה אחרי שבנה נרצח. לא ברור איך ולמה אולי כדאי לקרוא עוד קצת. מלכים ב' פרק י'

היצירה של מנדלסון מתבססת על אותה דמות, הדמות הרעה והמוזרה שרוצחת את כל ילדיה כדי להיות מלכה בירושלים. היצירה מספרת על הרצח ועל ילד אחד שנשאר והוחבא ע"י הכהן הגדול. איך את ישנה בלילה עתליה, אחרי שרצחת את כל ילדיך, אבל לא , לא רצחת את כולם, אחד נשאר והוא נמצא בסיוטים שלך. כך אומרת היצירה. הילד בינתים גדל שמו יועד (יואש) אבל שמו הספרותי אליקים, כדי שעתליה לא תזהה ותרצח גם אותו. הילד בינתים גדל עתליה מגלה אותו ומתעניינת בו. הילד עצמו מתנגד לפולחן הבעל שעתליה הנהיגה והולך ככתוב אחרי אלוהים. עתליה מתחילה להרגיש בסכנה מצידו אך הילד כבר גדול ויכול להתגונן בפניה. כשהיא מנסה לפגוע בו מכניס אותה הכהן הגדול לחדר צדדי ובו הבן כבר לובש בגדי מלכות וכתר. העם לא יודע איך לאכול את זה. הוא שונא את עתליה וקורא למרד. הנשים מודאגות, הגברים ששים אלי קרב ואכן בסוף היצירה מתנהל קרב שבסופו עתליה נדקרת למוות ובנה עולה לשלטון לשמחת כולם.

עבדנו קשה על היצירה הזאת. לא אהבנו אותה אבל הבוס הבטיח שבסופו של דבר זה יהיה מוצלח מאוד. היינו מאוד סקפטיים. בשבת האחרונה היתה לנו חזרה גנרלית. יש לציין שבקונצרטים מורכבים כל תפקיד עושה חזרה בנפרד. ביצירה הזאת השתתפו המקהלה (אנחנו) 3 סולניות, 2 פסנתרניות וקריין. היינו מאוד סקפטיים גם מאחר ולא היתה תזמורת. בשנה שעברה היתה לנו תזמורת על הפנים שהרסה לנו את הכל ולא רצינו לחזור על זה. מי יבוא בכלל לראות אותנו ריחפה השאלה באוויר. בחזרה הגנרלית הכל נשמע כבר אחרת. הסולניות נשמעו נפלא, גם הפסנתרניות גם הקריין. בנוסף ארחנו מקהלה נוספת בניצוחו של אותו מנצח והאוכל נשפך כמים. היה המון אוכל, היה טעים, את המנה שלי חיסלו ללא עיקבות. מישהי הציעה להביא סנדוויצים אבל ההחלטה הסופית היתה להביא אוכל כיד המלך כמו בכל שבת מרוכזת שכ"א מכין מנה כמיטב מומחיותו. האווירה היתה נהדרת.

ביום שלישי האחרון העלינו את היצירה על הבמה. היה מרגש. מחיאות הכפיים לא הותירו ספק. בכל ההופעות שלי עד היום לא קיבלנו כאלה מחיאות כפיים.

עתליה

מאת פליקס מנדלסון ברתולדי

ביצוע:

מקהלת גיתית  + אוריה

פסנתר:

טניה גלוזמן, אלונה למפה

סולניות:

סופרן ראשון - שרון דבורין

סופרן שני - מיכל אוקון

אלט - אירנה שצ'רבין

קריינות:

עומר פרנקל

תרגום:

אריק בימל

מנצח:

זולי פרנק

יש עוד הופעה ביום שני הקרוב בגני תקווה - לרוץ

25/11/11 סרטונים מההופעה שלנו בבית גוברין

פרשת השבוע עוסקת בנושא שקרוב ללבי. יעקוב ועשיו - 2 אחים שרבים עוד מבטן ולידה.

כשהתחילו הסכסוכים עם אחותי נזכרתי ב-2 סיפורי בראשית. קין והבל. יעקוב ועשיו. ואז אמרתי שכך הוא. אחים לא חייבים לאהוב זה את זה או להיות חברים. הרצח הראשון בעולם נעשה בידי אחים בגלל קנאה. זה הסיפור הראשון לאחר גירוש האדם מגן עדן. מובן שכחילונית אני תופסת את זה כאלגוריה. קנאת אחים היא הדבר הבסיסי ביותר שקיים. קינאת אחים במקרה הזה מובילה לרצח. האח הגדול מקנא באחיו הצעיר והורג אותו. הסיפור עצמו הוא פשוט ללא פרטים רק מסופר כידוע שה' קיבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו של קין (תצחקו אלוהים מעדיף סטייקים על האש מאשר ירקות מאודים) קין מתעצבן, ה' אומר לו לא להתערב אבל זה לא עוזר. קין הורג את הבל.... אז טוב אני לא הרגתי את אחותי, ובכלל לא בטוח שהסיפור הזה אכן קרה. ברשימת השמות בספר בראשית קין ישנו ואחרי הכל מקים משפחה ושושלת. כך שאו שהרצח נסלח או שלא התקיים בכלל. אך הסיפור קיים.

יעקוב ועשיו הוא סיפור קצת יותר משוכלל ומפורט. הוא לא מסתיים ברצח אך הוא מסתיים במלחמה מתמדת בין 2 עמים שאולי בעצם לא מסתיימת. הוא מתחיל בטיפולי הפריה שרבקה מקבלת מאחר שהיא עקרה....

יט וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק, בֶּן-אַבְרָהָם:  אַבְרָהָם, הוֹלִיד אֶת-יִצְחָק.  כ וַיְהִי יִצְחָק, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, בְּקַחְתּוֹ אֶת-רִבְקָה בַּת-בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי, מִפַּדַּן אֲרָםאֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי, לוֹ לְאִשָּׁה.  כא וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא; וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה, וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.  כב וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים, בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי; וַתֵּלֶךְ, לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה.  כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ, שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים, מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ; וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.  כד וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ, לָלֶדֶת; וְהִנֵּה תוֹמִם, בְּבִטְנָהּ.  כה וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר; וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ, עֵשָׂו.  כו וְאַחֲרֵי-כֵן יָצָא אָחִיו, וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ, יַעֲקֹב; וְיִצְחָק בֶּן-שִׁשִּׁים שָׁנָה, בְּלֶדֶת אֹתָם.  כז וַיִּגְדְּלוּ, הַנְּעָרִים, וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה; וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים.  כח וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.  כט וַיָּזֶד יַעֲקֹב, נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן-הַשָּׂדֶה, וְהוּא עָיֵף.  ל וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן-הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּהכִּי עָיֵף, אָנֹכִי; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, אֱדוֹם.  לא וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב:  מִכְרָה כַיּוֹם אֶת-בְּכֹרָתְךָ, לִי.  לב וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה-זֶּה לִי, בְּכֹרָה.  לג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ, לְיַעֲקֹב.  לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו, לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ; וַיִּבֶז עֵשָׂו, אֶת-הַבְּכֹרָה.  {פ}

אני קוראת לזה טיפול הפריה מאחר ורבקה נכנסה להריון אחרי עקרות ונשאה ברחמה תאומים לא זהים.

2 האחים אם כן רבים עוד בבטן. ידו של יעקוב אוחזת בעקב אחיו, כאילו הם רבים מי יצא ראשון. עשיו אמנם זכה אך יעקוב לא מוותר. הוא רוצה להיות הבכור ואחרי שנים רבות הוא גונב  את הבכורה מעשיו.

2 האחים שונים באופן מהותי. גם במראה החיצוני וגם בנטיות ליבם. בעוד עשיו הוא הגבר שבחבורה, לא חכם במיוחד  יעקוב הוא חנון. יושב בבית וחורש מזימות. גם ההורים מתחלקים ביניהם. עשיו הוא הילד של אבא. יעקוב הוא הילד של אמא. מזכיר לכם משהו?

לד וַיְהִי עֵשָׂו, בֶּן-אַרְבָּעִים שָׁנָה, וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת-יְהוּדִית, בַּת-בְּאֵרִי הַחִתִּיוְאֶת-בָּשְׂמַת, בַּת-אֵילֹן הַחִתִּי.  לה וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה.  {ס}

א וַיְהִי כִּי-זָקֵן יִצְחָק, וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת; וַיִּקְרָא אֶת-עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל, וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּנִי.  ב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי; לֹא יָדַעְתִּי, יוֹם מוֹתִי.  ג וְעַתָּה שָׂא-נָא כֵלֶיךָ, תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ; וְצֵא, הַשָּׂדֶה, וְצוּדָה לִּי, צידה (צָיִד).  ד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּיוְאֹכֵלָה:  בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת.  ה וְרִבְקָה שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק, אֶל-עֵשָׂו בְּנוֹ; וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו הַשָּׂדֶה, לָצוּד צַיִד לְהָבִיא.  ו וְרִבְקָה, אָמְרָה, אֶל-יַעֲקֹב בְּנָהּ, לֵאמֹר:  הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת-אָבִיךָ, מְדַבֵּר אֶל-עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר.  ז הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים, וְאֹכֵלָה; וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי יְהוָה, לִפְנֵי מוֹתִי.  ח וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי לַאֲשֶׁר אֲנִי, מְצַוָּה אֹתָךְ.  ט לֶךְ-נָא, אֶל-הַצֹּאן, וְקַח-לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים, טֹבִים; וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ, כַּאֲשֶׁר אָהֵב.  י וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ, וְאָכָל, בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ, לִפְנֵי מוֹתוֹ.  יא וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אֶל-רִבְקָה אִמּוֹ:  הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק.  יב אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי, וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ; וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה, וְלֹא בְרָכָה.  יג וַתֹּאמֶר לוֹ אִמּוֹ, עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי; אַךְ שְׁמַע בְּקֹלִי, וְלֵךְ קַח-לִי.  יד וַיֵּלֶךְ, וַיִּקַּח, וַיָּבֵא, לְאִמּוֹ; וַתַּעַשׂ אִמּוֹ מַטְעַמִּים, כַּאֲשֶׁר אָהֵב אָבִיו.  טו וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת-בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל, הַחֲמֻדֹת, אֲשֶׁר אִתָּהּ, בַּבָּיִת; וַתַּלְבֵּשׁ אֶת-יַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן.  טז וְאֵת, עֹרֹת גְּדָיֵי הָעִזִּים, הִלְבִּישָׁה, עַל-יָדָיו וְעַל, חֶלְקַת צַוָּארָיו.  יז וַתִּתֵּן אֶת-הַמַּטְעַמִּים וְאֶת-הַלֶּחֶם, אֲשֶׁר עָשָׂתָה, בְּיַד, יַעֲקֹב בְּנָהּ.  יח וַיָּבֹא אֶל-אָבִיו, וַיֹּאמֶר אָבִי; וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי, מִי אַתָּה בְּנִי.  יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו, אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָעָשִׂיתִי, כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי; קוּם-נָא שְׁבָה, וְאָכְלָה מִצֵּידִיבַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.  כ וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-בְּנוֹ, מַה-זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי; וַיֹּאמֶר, כִּי הִקְרָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנָי.  כא וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל-יַעֲקֹב, גְּשָׁה-נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי:  הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו, אִם-לֹא.  כב וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב אֶל-יִצְחָק אָבִיו, וַיְמֻשֵּׁהוּ; וַיֹּאמֶר, הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, וְהַיָּדַיִם, יְדֵי עֵשָׂו.  כג וְלֹא הִכִּירוֹכִּי-הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו, שְׂעִרֹת; וַיְבָרְכֵהוּ.  כד וַיֹּאמֶר, אַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו; וַיֹּאמֶר, אָנִי.  כה וַיֹּאמֶר, הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ, נַפְשִׁי; וַיַּגֶּשׁ-לוֹ, וַיֹּאכַל, וַיָּבֵא לוֹ יַיִן, וַיֵּשְׁתְּ.  כו וַיֹּאמֶר אֵלָיו, יִצְחָק אָבִיו:  גְּשָׁה-נָּא וּשְׁקָה-לִּי, בְּנִי.  כז וַיִּגַּשׁ, וַיִּשַּׁק-לוֹ, וַיָּרַח אֶת-רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ; וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי, כְּרֵיחַ שָׂדֶה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה.  כח וְיִתֶּן-לְךָ, הָאֱלֹהִים, מִטַּל הַשָּׁמַיִם, וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץוְרֹב דָּגָן, וְתִירֹשׁ.  כט יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ; אֹרְרֶיךָ אָרוּר, וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ.  ל וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר כִּלָּה יִצְחָק לְבָרֵךְ אֶת-יַעֲקֹב, וַיְהִי אַךְ יָצֹא יָצָא יַעֲקֹב, מֵאֵת פְּנֵי יִצְחָק אָבִיו; וְעֵשָׂו אָחִיו, בָּא מִצֵּידוֹ.  לא וַיַּעַשׂ גַּם-הוּא מַטְעַמִּים, וַיָּבֵא לְאָבִיו; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹבַּעֲבֻר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ.  לב וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו, מִי-אָתָּה; וַיֹּאמֶר, אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו.  לג וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה, גְּדֹלָה עַד-מְאֹד, וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא, וָאֲבָרְכֵהוּ; גַּם-בָּרוּךְ, יִהְיֶה.  לד כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו, אֶת-דִּבְרֵי אָבִיו, וַיִּצְעַק צְעָקָה, גְּדֹלָה וּמָרָה עַד-מְאֹד; וַיֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם-אָנִי אָבִי.  לה וַיֹּאמֶר, בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה; וַיִּקַּח, בִּרְכָתֶךָ.  לו וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִםאֶת-בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי; וַיֹּאמַר, הֲלֹא-אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה.  לז וַיַּעַן יִצְחָק וַיֹּאמֶר לְעֵשָׂו, הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת-כָּל-אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, וְדָגָן וְתִירֹשׁ, סְמַכְתִּיו; וּלְכָה אֵפוֹא, מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי.  לח וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל-אָבִיו, הַבְרָכָה אַחַת הִוא-לְךָ אָבִיבָּרְכֵנִי גַם-אָנִי, אָבִי; וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  לט וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו:  הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ, יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ, וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם, מֵעָל.  מ וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה, וְאֶת-אָחִיךָ תַּעֲבֹד; וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד, וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ.  מא וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו, אֶת-יַעֲקֹב, עַל-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ אָבִיו; וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה, אֶת-יַעֲקֹב אָחִי.  מב וַיֻּגַּד לְרִבְקָה, אֶת-דִּבְרֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל; וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְיַעֲקֹב, בְּנָהּ הַקָּטָן, וַתֹּאמֶר אֵלָיו, הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ.  מג וְעַתָּה בְנִי, שְׁמַע בְּקֹלִי; וְקוּם בְּרַח-לְךָ אֶל-לָבָן אָחִי, חָרָנָה.  מד וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ, יָמִים אֲחָדִיםעַד אֲשֶׁר-תָּשׁוּב, חֲמַת אָחִיךָ.  מה עַד-שׁוּב אַף-אָחִיךָ מִמְּךָ, וְשָׁכַח אֵת אֲשֶׁר-עָשִׂיתָ לּוֹ, וְשָׁלַחְתִּי, וּלְקַחְתִּיךָ מִשָּׁם; לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם-שְׁנֵיכֶם, יוֹם אֶחָד.  מו וַתֹּאמֶר רִבְקָה, אֶל-יִצְחָק, קַצְתִּי בְחַיַּי, מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת; אִם-לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת-חֵת כָּאֵלֶּה, מִבְּנוֹת הָאָרֶץלָמָּה לִּי, חַיִּים.

גם הקטע הבא מזכיר לי את מה שקורה במשפחתי היקרה. כן אני הבת הבכורה, הילדה של אבא אך כל הזמן אמי ואחותי יושבות וזוממות משהו. רק לאחרונה הן עשו לי תרגיל בקשר לעבודה של הילדים. שתיהן ביחד. היו עוד הרבה תרגילים שהן עשו לי, כמו למשל הסיפור עם סין. אני ילדה של אבא אך הן הצליחו להרחיק אותו ממני בכל מיני שיטות כדי שאחותי תהיה הבת הפייבוריטית על כולם. היא אמנם לא הבת הבכורה אך בשבילם היא קודמת לי בכל. גם עכשיו כשסידרתי לאבא רופא אמא כל הזמן מתעלמת מזה בכוונה. אני נסעתי לחו"ל היא ישבה וטיפלה כאילו שהיא מחפשת את הירושה ממנו. הן מזכירות לי את הקטע הנורא מזורבה היווני....

עד כאן הסיפור דומה. מכאן זה שונה

רבקה אם כן מילטה את יעקוב בתירוץ מוצלח שהוא הולך לחפש בת זוג ראויה - משלנו. מה שנקרא. יעקוב שלנו ברח (הלואי שאחותי היתה בורחת). רבקה היה לה לפחות את השכל להפריד בין 2 האחים. מה שקרה לו זה לא רלוונטי לסיפור פרט לכך שגם עם לבן הוא הסתבך ולבן לא היה הרמאי היחידי. (גנים) בסופו של דבר יעקוב היה צריך לברוח מלבן אך נאלץ לעבור דרך נחלתו של עשיו שבינתים גדל והתפתח. יעקוב היה מת מפחד אבל כך קרה כאשר הם נפגשו

א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים, עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.  ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים.  ג וְהוּא, עָבַר לִפְנֵיהֶם; וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים, עַד-גִּשְׁתּוֹ עַד-אָחִיו.  ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ, וַיִּפֹּל עַל-צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ; וַיִּבְכּוּ.  ה וַיִּשָּׂא אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-הַנָּשִׁים וְאֶת-הַיְלָדִים, וַיֹּאמֶר, מִי-אֵלֶּה לָּךְ; וַיֹּאמַרהַיְלָדִים, אֲשֶׁר-חָנַן אֱלֹהִים אֶת-עַבְדֶּךָ.  ו וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ.  ז וַתִּגַּשׁ גַּם-לֵאָה וִילָדֶיהָ, וַיִּשְׁתַּחֲווּ; וְאַחַר, נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵלוַיִּשְׁתַּחֲווּ.  ח וַיֹּאמֶר, מִי לְךָ כָּל-הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי; וַיֹּאמֶר, לִמְצֹא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.  ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו, יֶשׁ-לִי רָב; אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶׁר-לָךְ.  י וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב, אַל-נָא אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי, מִיָּדִי:  כִּי עַל-כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ, כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִיםוַתִּרְצֵנִי.  יא קַח-נָא אֶת-בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ, כִּי-חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ-לִי-כֹל; וַיִּפְצַר-בּוֹ, וַיִּקָּח.  יב וַיֹּאמֶר, נִסְעָה וְנֵלֵכָה; וְאֵלְכָה, לְנֶגְדֶּךָ.  יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי-הַיְלָדִים רַכִּים, וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר, עָלוֹת עָלָי; וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד, וָמֵתוּ כָּל-הַצֹּאן.  יד יַעֲבָר-נָא אֲדֹנִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבֹא אֶל-אֲדֹנִי, שֵׂעִירָה.  טו וַיֹּאמֶר עֵשָׂואַצִּיגָה-נָּא עִמְּךָ, מִן-הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי; וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה, אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.  טז וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ, שֵׂעִירָה.  יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה, וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת; וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת, עַל-כֵּן קָרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם סֻכּוֹת.  {ס}