ריי שנאה להביא חדשות רעות. לכל אחד.
לפי החישוב שלה, שלי התמוטטה לפני 10 שעות בערך, ומאז היא – כולם בעצם – היו במצב מתמיד של כמעט-בכי. בנג'י התמוטט לפני שעה, ועכשיו...
היא הגיעה לחדר השירותים, שהיה (באופן לא מפתיע, בהתחשב בשעה) כמעט ריק לגמרי. ריי ניסתה לשמוע הם יש מישהו באחד מהתאים. "קיידנס?"
לא היתה תשובה מילולית. במקום זאת, באחד מהתאים המים ירדו, והדלת נפתחה באופן פתאומי. ממנה יצאה קיידנס.
ריי לא חיבבה אותה, ואם לשפוט על-פי כל הסימנים, זה היה רגש הדדי. אבל כשהיא ראתה את קיידנס, שתמיד שידרה עמידות וביטחון עצמי, יוצאת מחדר שירותים עם עיניים אדומות, היא לא יכלה שלא לרחם עליה. היא הלכה לשירותים כדי לבכות, כדי שאף-אחד לא יראה. זה היה משהו שמתאים לה, לריי, לעשות.
זה לא עשה את המשימה שלה קלה יותר.
"קיידנס..." התחילה ריי.
"קיידס." היא תקנה אותה בזמן שהיא ניגשה לכיור לשטוף פנים. "מה את רוצה?"
ריי ניסתה לא להירתע מהטון הכועס שלה. "אמ... דן התמוטט. לקחו אותו למיון והתקשרו להורים שלו."
קיידס סגרה את הברז. לא היתה שום הבעה על פניה.
"ושלחו אותך להודיע לי את כל זה?" היא שאלה בלעג.
"כן." אמרה ריי, מתעלמת שוב מהטון שלה.
קיידס נאנחה בייאוש, כשהבינה שיהיה לה קשה מאוד לפתח ריב עם הילדה הזאת.
"או.קיי." אמרה.
ריי ניסתה לחשוב על משהו נוסף שהיא תוכל להגיד לה. היא הרגישה שזה לא מספיק, ושלא כדאי לה לעזוב עדיין, אבל היא לא הצליחה לחשוב על דרך נוספת לנחם את קיידס. היא התחילה ללכת לכיוון הדלת, כשפתאום היא שמעה קול של גוף נופל על הרצפה. היא הסתובבה לראות את קיידס יושבת על הרצפה, בוכה.
היתה לריי רק ברירה אנושית אחת. היא התיישבה ליד קיידס והניחה יד אחת על הכתף שלה, מנסה לנחם, לעזור. ולמרות שקיידס תמיד היתה מאופקת ואדישה, היא לא התנגדה למחווה הזאת, וחיבקה את ריי חזרה, אפילו שהיא תמיד ניסתה להתרחק ממנה.
קיידס בכתה על הכל. החיים הדפוקים שלה, על הרצון ללכת לשירותים שבגללו היא לא היתה ליד דן ברגעים האחרונים שלו, על כל הרגשות המבלבלים שהיא אפילו לא יכלה להבין, על זה שהיא בנאדם רע כל-כך, שברגעים הכי קשים שלה היא צריכה לקבל כתף של מישהו שהיא אפילו לא מאוד אוהבת.
הבכי שלה ריכך גם את ריי. וככה הן ישבו. שתי בנות, לא חברות. שתיהן מעבירות את חייהן עם מסכה על הפנים, של אדישות או קלילות. הן ישבו בשירותים ובכו יחד, בהסכמה שקטה, שהן לא ידברו על זה אחר-כך.
הידיים של מייקל רעדו. זה כשלעצמו, לא היה דבר חדש בשבוע האחרון. אבל הפעם היתה לו סיבה טובה לרעוד. לפני שעה, הוא דיבר עם ד"ר לאזרוס מהמעבדה.
"כמה זמן ייקח לבדיקות הדם של מישל האריס להגיע?" הוא שאל. הלחץ שלו הלך ועלה עם כל דקה שלקח ללאזרוס לענות. דניאל כבר נפל לתרדמת. הוא הבא בתור.
"היום בלילה תקבל אותן." השיב לאזרוס.
מייקל נאנח. "זה לא טוב מספיק. אתה אולי לא מודע לכל הפרטים, אבל המון תלוי בזה. מתי הכי מוקדם שאתה יכול להשיג לי את פרטים?"
"תראה, מייק, זה לא אתי." לאזרוס אמר בהיסוס.
"סאם, אתה חייב לי. אני ממש צריך את הבדיקה הזאת." אמר מייקל.
סאם כנראה הרגיש את הבהילות בקולו. ואם להודות על האמת, הוא באמת חייב לו. "עוד שעה אני אביא לך אותה."
מייקל נאנח בהקלה. "מציל חיים." הוא אמר לו בשקט.
ומאז עברה כבר כמעט שעה.
מייקל חיכה ליד מעבדת המחשבים, שם הוא קבע להיפגש עם סאם. הוא הלך במסדרון הלוך ושוב.
"מייק!"
מייקל הרים את מבטו. "סאם!"
"עברתי על הבדיקה, רק כדי לראות מה היה דחוף כל-כך..." הוסיף סאם בהיסוס כשמייקל תקע בו מבט חמור.
"אסור לך לחטט בתיקים." אמר מייקל.
"גם אסור לי לבחור את הסדר שבו אני מנתח את בדיקות הדם." אמר סאם.
מייקל הניד את ראשו בהסכמה, אבל הפסיק, כי זה עשה לו סחרחרות.
"ואתה לא תאמין מה גיליתי. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה." עכשיו סאם כבר התנשף.
מייקל פתח את התיק במהירות.
"מה לעזאזל..." לחש מייקל.
הוא ראה מה לא בסדר. ופתאום הכל הכה בו.
"גם אני לא האמנתי, איך לדעתך..." פתח סאם.
"סאם, אתה כרגע הצלת חיים של שלושה ילדים ורופא טיפש במיוחד!" קרא מייקל זונח את השאלה של סאם ורץ לכיוון המחסן.
הוא כבר זכר בעל-פה את סריקת הסי.טי של שלי, בנג'י, דן ושלו. ופתאום כל הפרטים התחברו לו לתמונה שלמה.
איך הוא לא ראה את זה קודם?!
הבחילות, הכאבים, הרעידות, החולשה, הבלבול...
היו לו כל הסימנים שבעולם והוא לא חשב אפילו לרגע. הרי שלי אמרה לו כמה פעמים שאוכל העביר את הבחילות והחולשה, הוא לא בדק בכלל את הכיוון הזה.
כי מה שבדיקת הדם גילתה לו, וסריקת הסי.טי לא, הוא שבדמה של שלי, וסביר להניח שגם בדמם של בנג'י ודן, לא נשארה אפילו טיפה אחת לרפואה של ויטמין B1.
כינוי:
Almy
בבלוג זה
בכל הבלוגים
