לבקשתה של ליז, המיטות של שלי ובנג'י היו באותו חדר. מאיה והיא ישבו בין שתי המיטות ובכו. לפחות, הן בכו קודם. העיניים של שתיהן היו כבר יבשות.
"למה?" שאלה ליז בפעם המאה, ומשכה באפה. "שני הגוזלים שלי." היא שוב התחילה לבכות.
"זה בסדר, אימא." מאיה הרגיעה אותה וחיבקה אותה. "ד"ר אוקונור יגלה מה לא בסדר."
"כן." ליז מחתה את אפה. "הוא נראה כמו רופא טוב."
למרות כל הכאב והפחד שמשהו יקרה לאחים הקטנים שלה ולמייקל, מאיה חייכה. אימא שלה לא ידעה שהרופא של שלי ובנג'י הוא החבר שלה, של מאיה. אותו החבר שבגללו היא נידתה אותה.
ועוד לא הגיע הזמן לספר לה. חשבה מאיה. לא עכשיו.
פתאום הדלת נפתחה בכוח, ונכנס דרכה בריצה מייקל. הדבר הראשון שמאיה שמה לב אליו היה שהוא נראה ער וממוקד לגמרי בפעם הראשונה כמעט בשבוע האחרון. הוא נראה כמעט כאליו הוא...
הבריא.
"ד"ר אוקונור, מה קורה כאן?" קראה ליז בבהלה כשמייקל רץ לעבר המיטה של שלי.
"גברת האריס, הכל בסדר. אם רק תוכלו לזוז מכאן לדקה..." הוא אפילו נשמע בריא, כמעט אחוז דיבוק.
מאיה ראתה שהוא תופס את צינור האינפוזיה של שלי, ושולף מכיסו מזרק גדול במיוחד מלא בנוזל מעט צהוב. הוא פתח את אחד הפתחים שבצינור, חיבר אליו את המזרק ורוקן לתוכו את הנוזל שהיה במזרק. לאחר מכן הוא סגר את הפתח בצינור והביט בשלי כמעט בלי לנשום.
מאיה הסתכלה בנוזל הצהבהב מתנקז לתוך הוריד של שלי, וחיכתה.
חמש דקות שלושתם הביטו בשלי מבלי לזוז. עפעפיה של שלי התכווצו פתאום. היא הזיזה את ראשה.
ליז פלטה אנחה של הקלה ואושר.
שלי פקחה את עיניה בפתאומיות.
מייקל לא חיכה שהיא תתאושש, ושלף מחגורתו מזרק נוסף עם אותו נוזל, וחיבר אותו לאינפוזיה שלי בנג'י. אחר-כך הוא התרחק ונתן לליז ומאיה להתקרב אליהם ולעזור להם להתאושש. ליז התחילה לבכות באושר. מאיה שלחה אל מייקל מבט מלא תודה. מייקל ידע מהמבט שלה שהיא רוצה לחבק אותו, אבל מהססת משתי סיבות. הראשונה היתה שליז עדיין לא יודעת עליהם, והשנייה היתה שהיא פשוט רצתה להיות עם המשפחה שלה עכשיו.
עם המשפחה האמיתית שלה.
הוא רצה להגיד לה שזה בסדר, שתלך אליהם, אבל גוש ענק חסם את הגרון שלו. ובכלל, לא היה לו חשק לדבר. הוא פשוט אותת למאיה בראשו שתלך לראות מה שלומם של שלי ובנג'י. לו יש עוד מישהו להציל.
כשהוא יצא מהחדר הוא עוד ראה את קיידס, ריי וכריס יושבים במסדרון ונועצים בו מבט. הם בטח הרגישו את ההילה המוזרה שריחפה סביב מייקל מאז שהוא לקח לעצמו מנה (שבנסיבות אחרות היתה נחשבת למאוד לא בריאה) של תיאמין - ויטמין B1. בתוך חמש דקות הוא הרגיש צעיר בשבוע. זה לא הרגיש כמו משהו נורמלי. ההתאוששות היתה יותר פתאומית מכל דבר אחר שמייקל הרגיש אי פעם. אבל באותה מחשבה, גם טלקינזיס זה לא בדיוק נורמלי.
"הם מתאוששים." אמר מייקל. "עוד מעט תוכלו להיכנס ולראות אותם."
ריי נראתה מאושרת מבעד לעיניים האדומות שלה. כריס נאנח בהקלה והליט את פניו בידיו. הצבע התחיל לחזור לפניה של קיידס בהדרגה, אחרי זמן די ארוך של חיוורון.
"גם דן יהיה בסדר." הוא הבטיח לה.
היא הנהנה בראשה.
מייקל נכנס לחדר של דן, ונעלם בתוכו.
"בואו ניכנס." אמרה ריי. היא כבר לא יכלה לחכות לראות את שלי ובנג'י. ולראות שהם בסדר. כריס נעמד אחריה, אבל קיידס לא זזה. אחרי שהיא ראתה אותה בוכה בשירותים, ריי התחילה לחשוב על קיידס אחרת. היא ראתה על פניה של קיידס שהיא מרגישה שזה לא במקום בשבילה להיכנס. ובגלל שהיא ידעה מה טיב היחסים בינה ובין בנג'י ושלי, היא נאלצה להסכים. אבל היא לא רצתה להשאיר אותה שם.
"את רוצה להיכנס?" היא שאלה אותה.
קיידס גיחכה במרירות מסוימת. "מה בדיוק אני אעשה שם?"
זה נוסח בצורה די אנטיפתית, אבל ריי הבינה את הכוונה.
שהיא וכריס נכנסו לחדר, הם ראו את שלי ובנג'י שוכבים במיטות שלהם, וליז ומאיה מדברות איתם. היתה אווירה מאוד קלילה בחדר, כאילו כלום לא קרה. גם שלי וגם בנג'י נראו מאוד ערים ובריאים כשהם בירכו את כריס וריי, ושלי אפילו קפצה מהמיטה שלה וחיבקה כל אחד מהם. היא התעקשה שהכל בסדר, והם מרגישים נפלא, וליז כל הזמן אמרה שזה פשוט נס.
ריי שמה לב, שלא רק שבנג'י ושלי נראים בריאים וערניים יחסית לשני אנשים שכרגע התעוררו מתרדמת, הם נראו ערניים ובריאים בפעם הראשונה מאז ליל כל הקדושים. היא יצרה קשר עין עם כריס, ושמה לב שגם הוא הבחין בכך. אבל הוא גם נראה מעט מוטרד מהעניין.
ריי חייכה אליו ואמרה: "כשמשהו טוב קורה, אל תשאל שאלות."
כינוי:
Almy
בבלוג זה
בכל הבלוגים
