כן, כן כבר חודשים שלא כתבתי בבלוג והחלטתי לחדש דווקא בעקבות הטרוף שמתרחש במדינתנו הקטנה שאני מאוד מסמפטת, ושלאט לאט גורמת לי לסמפט אותה פחות ופחות.

נתחיל מהמלחמה רווית ההפסדים שספגנו, חילופי השלטון הדחופים, שרי ביטחון ששרתו שבועיים בצבא וכלה באימפוטנציה מוחלטת של כל הרשויות במדינה.

בני סלע.

איך? איך אני שואלת את עצמי קרה, שפושע בסדר גודל שלו הצליח לברוח מבית הכלא, איך?

למה אני צריכה לחשוש בכל יציאה שלי מהבית, מכל חדר מדרגות חשוך ומכל אדם בעל שיער פנים?

איך קרה שאפילו אני שלא פחדתי ללכת לגמרי לבד בשעות הקטנות של הלילה בחולון מלאת הערסים, פתאום פוחדת לסגור בעבודה?

פוחדת להישאר לבד במשרד, נועלת את הדלת, מבקשת מאבי הסעה...

והכל- בגלל החוסר תפקוד המוחלט של המשטרה והמדינה בזמן האחרון.

בושה וכלימה.

הזמן האחרון הוא תקופה נהדרת בשבילי.

הדבר שבו חשקתי יותר מכל התגשם, ובקרוב אוכל לחשוף את הדבר הזה בפומבי.

אני אפרט על האירוע בפוסט מיוחד וחגיגי לאחר ה15/12. :)

אין יותר מדיי מה לחדש חוץ מאכזבות חוזרות ונשנות מהצבא, עומס בלימודים (איך לא?) ושגרה מעיקה.

שעמום-חוץ מהדבר ההוא :)

הדבר שישנה לי את החיים (ב"ה- לא מזיק).