אני וקנשין

קוראים, קוראות, עכבישים ופשפשים יקרים שלי.

צר לי שלא עדכנתי אתכם מוקדם יותר בכל תהפוכות חיי האחרונות... עולמי המצוצמם הספיק ליפול, לקום, לרעוד, להתפורר, להירקב ולפרוח מחדש בערך ארבע עשרה פעמים בשבועיים האחרונים, ואני חייבת לכם הסבר גדול ומפורט לגבי הטלטלה שאחזה בי בפעם הראשונה בחיי.

יקיריי, אני מאוהבת. מאוהבת. לא דלוקה על תחת של מישהו, אלא מאוהבת באמת ובתמים. בעיקר בתמים, כי אי אפשר לעמוד בפני פרצוף השה של הבחור הזה.

נתחיל בהתחלה.

לפני שבועיים נחת דונלדיניו בנתב"ג, בשעה המזעזעת 03:40 לפנות בוקר. אני, הלומת אנדרנלין ואוחזת בבלון הליום בדמות בובספוג, המתנתי באולם מקבלי הפנים יחד עם אבא וגיששתי במבטי אחר הבלגי הפרטי שלי. כשהוא סוף סוף הגיע, זינקתי עליו, חיבקתי אותו, שתלתי את בובספוג בידיו והלכתי לעשות פיפי.

המפגש היה כאילו קימטנו את הזמן והחלל והצמדנו יחד שני מימדים שונים.

באותו לילה, שהפך אט אט לבוקר, ישבנו על הספה ובהינו זה בזו כמוכי חלום. דונלדיניו היה שקט, וסקר את סביבתו החדשה במבט שחציו נוגה וחציו עייף מת. לאחר מכן נזכר שיש לו משהו בשבילי, וכמו סיטנרקלאס בכבודו ובעצמו, שלף שק עצום מתרמיל הגב שלו והעניק לי כמות מסחרית של שוקולד בלגי.

עד כאן מנת אושר מס' 1.

בימים שלאחר מכן, יצאנו לטייל בארץ ישראל כשאני משמשת נהגת ומורת דרך. הנהגת שבי איבדה את מראת הצד השמאלית וכמעט דרסה כלב, ומורת הדרך הוליכה אותנו ארבעים דקות בעכו בלי למצוא את מרכז המבקרים.

ובכל זאת, כיף גדול היה פה, ודונלדיניו ביקר במיטב פניני ארצנו: קיסריה, עכו, ירושלים, ים המלח, עין גדי, תל אביב ומקס ברנר בהרצליה.

כל חששותיי לגבי הפתעות איומות במישור האסתטי נגוזו המהירות. הוא התגלה כחתיך, עדין, יפה, מתוק ובעל ריח טוב.

גם החששות לגבי כשלים תקשורתיים נעלמו. אמנם הוא לא דברן גדול, ואף די ביישן, אבל גם השתיקות נעימות איתו. ומלבד זאת, לא קשה לנהל איתו שיחה, וכשהוא מדבר פיו מפיק מרגליות.

עד כאן, עליי להודות, חוץ מחיבה גדולה והנאה מצורתו הנאה, לא קרה דבר.

השינוי חל ביום שלישי בלילה, כשהבנו שיש בינינו משהו מעבר לחברות מופלאה. לא אפרט מעבר לכך, אבל אספר שמיום ליום התחושה גברה, וביום חמישי כבר הבנו שאין מה לעשות, גורלותינו נקשרו. ביום שישי בארוחת הערב המשפחתית, ידינינו לא עזבו זו את זו מתחת למפה.

דונלד עזב בלילה שבין שישי לשבת.

בליל שישי עוד ישבנו ודיברנו, שכובים על השטיח מול הרדיאטור ומכוסים בשמיכי של בובספוג. דיברנו על כל מה שזוג במצבנו יכול לחשוש ממנו – איך נחזיק מעמד כשנהיה רחוקים זה מזו? איך מקיימים קשר מעבר לים? מתי נתראה שוב? מה יגידו ההורים והחברים?

עד היום אין לנו תשובות לכל השאלות האלה, אבל הלהבות לא דעכו. ביום שבת בלילה, כשדונלד הגיע בביטחה לביתו שבבלגיה, הוא התקשר אליי. היה נפלא לשמוע אותו, אבל היינו כל כך עצובים, שאם כל הסיפור הזה היה פרק באופרת סבון – כולכם הייתם שולפים ממחטות. טוב, אולי כולכן. אבל כולכם הייתם מביעים הזדהות כנה, אחרת הייתי נעלבת.

מאז, דונדלד ואני מתכתבים בסקייפ מדי יום ומשוחחים עם המיקרופון. החזרה לשגרה הייתה קשה לשנינו, ואין יום שעובר בלי שנדווח אחד לשניה עד כמה הגעגועים חוגגים.

ועכשיו – אל תחשבו שאני חושבת שכל העניין הזה כזה פשוט. הוא מסובך מכמה סיבות:

1.       אנחנו לא גרים באותה ארץ.

2.       אני מלכת הקרח, ולא אוהבת שנדחפים לי לחיים.

דונלד מודע לשני הקונפליקטים. הוא יודע שכדי לפתור אותי מבידודי העקרוני, יהיה עליו לעבוד קשה. אבל כבר עכשיו הולך לו לא רע, ואם הגעתי למצב כזה עם איזשהו בן אנוש על הפלנטה, אולי לא כדאי לי לבטל אותו כל כך מהר. ולכן, אנחנו מנסים.

והנה השוס, כדי שגם אני וגם אתם נסיים את הפוסט הדרמטי הזה עם טעם טוב בפה:

בינואר הקרוב דונלד יגיע לכאן שוב. לא יהיה לנו הרבה זמן ביחד, אבל הפגישה הקצרה תהיה כמו אוויר לנשימה, ואולי גם תבהיר עוד כמה דברים לגבינו.

אני לא יודעת לאן תקח אותי ההרפתקה הזו, ואין לי מושג איך היא תיגמר, אבל כרגע זה לא משנה לי. את ההסטוריה המיוחדת שלנו אף אחד לא יוכל למחוק, ואת הרגעים הנפלאים שנבלה ביחד אף אחד לא יגרום לנו לשכוח.

בפעם הראשונה בחיי אני עוזבת את רשת הביטחון שלי, ונותנת לרוח לעשות איתי מה שמתחשק לה. לטלטל אותי, לסחוף אותי, לסחרר אותי ואולי גם להטיח אותי באיזה עץ. בפעם הראשונה בחיי אני עוזבת את החבלים, ופשוט נותנת לדברים לקרות. ועם על זה לא מגיע לי מזל טוב, אני לא יודעת על מה כן.

 הביא לי בלגי במתנה. סינטרקלאס