טיפה של אור

כשאת מחוסרת מסגרת, את במצב שאין בך שום חלק שמבין איך אפשר לסדר את הבלאגן שמסתחרר לך בראש.

כל הרשימות שתכתבי על רצונות, חלומות, דברים לעשות, הכל נשאר מבולגן.

כל דף שמלא ברישומים רק מגדיל את עוצמת הבלאגן על השולחן ובראש בכלל...

את לא יודעת מה הולך לקרות מחר וגם לא מה יקרה בעוד חודשיים,

את בקושי זוכרת מי היית פעם, כשהיו לך חיים.

הדבר היחיד שאת יודעת הוא מה שהיה.

וכרגע זה לא תורם לך יותר מדי.

את מנסה לסדר את כל הדברים שיש לעשות,

את כל התכונות שצריך לעבוד עליהן, את כל היתרונות שבך והחסרונות.

והכל רוצה להסתכם בכמה רשימות יפות, בכתב נקי על דף לבן או צבעוני.

אבל לא, זה רק ממשיך להזין את הפרנויה שאפשר ממש לצאת מהדעת בגללה.

כל הדפים וכל הרישומים רק מבלגנים את השאריות המזעריות של המחשבות שנשארו לך במוח.

ובכל זאת התחושה היא שהדבר היחיד שיכול לסדר לי את החיים כרגע הוא דף לבן ועט.

אני יודעת, ולמודת ניסיון שכל הרשימות האלה "דברים שחייבים לעשות לפני הצבא" פשוט לא עוזרות,

ורק מבלגנות יותר.

ובכל זאת אני הולכת להכין עוד רשימה כזאת...

ואני גם יודעת שאתגעגע לתקופה הזאת, שאף אחד לא אומר לי מה לעשות, ומתי לקום.

אבל זה טיבה של התקופה, אלה התחושות שאני אמורה להרגיש עכשיו, וטוב שאני מרגישה אותן.

טוב לחוות את הקיצוניות במעבר בין החופש המוחלט וחסר המעצורים לבין שלילת החופש והחיים בתוך מסגרת נוקשה.