אלישע בארץ הקודש

לעמית יש חברה כבר המון זמן.

הוא נמצא איתה המון.

אני חושב שהם ירצו מתישו לעבור לגור ביחד. ואז עמית יודיע לי שהוא רוצה לעזוב את הדירה. ואז גם אני יעזוב את הדירה. ואני חושב שאני כבר יודע לאן אני ילך...

אני ואניקה דיברנו. ליפני שבוע דיברנו בטלפון, ואז עברנו לתוכנה skype והמשכנו לדבר במיקרופון. ואחר כך עשינו שיחת וידאו.

אני מתגעגע אליה. היא אומרת שהיא מתגעגעת אלי ואני יודע שזה אמת. אנחנו רוצים להיות ביחד.

אניקה רוצה לבוא לכאן בעוד חודש, בפסח, כשיהיה לי חופש מהעבודה. היא רצתה לבוא באיסטר אבל זה לא הסתדר.

נטייל, נהיה ביחד, בערב נלך למיסעדות. זה הולך ליות הדבר הכי טוב שאפשר.

אבל דיברנו גם על עוד משהו... אניקה שאלה אותי אים אני מיתכוון לחזור להולנד. אמרתי לה שאני לא יודע. היא שאלה, "אם תחזור להולנד, תחזור לגור אצל אימא שלך?" אמרתי לה שלא, ובטח שגם לא אצל אבא שלי.  אז היא שאלה אים אני הייתי רוצה לגור איתה.

לגור עים אניקה נשמע לי כמו חלום. אין דבר שאני יותר רוצה מיאשר לקום כל בוקר שאני איתה, לאכול איתה, לדבר איתה כול יום, לישון איתה, לחיות איתה. המצב הזה הוא בלתי אפשרי, שאנחנו זוג ומיתראים רק פעם בחצי שנה. זה בלתי אפשרי. כשהיא שאלה אים אני רוצה לגור איתה, רציתי להגיד "כן".

אבל...

אני לא יודע אים יהיה לי כול כך קל לעזוב את ישראל. את העבודה לא איכפת לי לעזוב, אני לא כזה אוהב אותה. אבל החברים... בעיקר  עמית, שהוא חבר ממש טוב שלי, אפילו יותר מיכול החברים שיש לי בהולנד, והוא אחד האנשים הכי חשובים לי בעולם.  

הסברתי את זה לאניקה. אניקה מבינה. כבר היו לי חברות שהיו יכולות לתת לי רגשי אשמה, ולכעוס עליי שאני לא מוכן לעזוב את הכול בשבילן. אניקה בחיים לא תעשה דבר כזה. היא מבינה שבשביל בני אדם אין פיתרונות קלים, ושזה שקשה לי לעזוב את מה שיש כאן לא אומר שאני לא אוהב אותה.

אבל עכשיו, כשאני רואה את הקשר של עמית עים חברה שלו, אני מבין... עמית לא ישאר כאן בדירה איתי לעולם. בטח בעוד חודשיים שלושה הוא יחליט לעבור לגור עים החברה שלו. אני רואה את זה, אני יודע את זה.

אין לי חשק להישאר כאן בדירה לבד. ואני יודע שכשזה יקרה, אני ועמית לא נהיה כמו עכשיו. תמיד נהיה חברים, אבל זה יהיה אחרת כשהוא יגור עים חברה. זה כבר עכשיו אחרת, הוא רוצה להיות איתה תמיד. ואני רוצה שהוא ייהיה איתה. אני מאושר כול פעם שהוא הולך אליה או שהיא באה אלינו, כי כול מה שאני יכול לחשוב עליו זה "ככה זה צריך להיות!"

אני חושב על זה שיום אחד זה ייהיה ככה גם בישבילנו ואני נעשה עוד יותר מאושר . וגם טיפה עצוב.

לא דיברתי עים עמית עוד על כלום. אבל אני אדבר איתו. אני עומד לעשות את זה. אני חושב שזה הקיץ האחרון שלי בישראל. 

בעוד מעט אניקה תבוא לכאן, והיא תישאר שבוע. אני עומד לאהוב אותה בשבוע הזה על כול החצי שנה הזאת שלא ראיתי אותה. כשהיא תחזור להולנד ותגיד שלום לישראל, גם אני יתחיל להיפרד מיפה...

המחשבה הזאת משגעת אותי. לעזוב פה את הכול, לחזור להולנד, לחיים ההם. למזג האויר של שם, לדבר הולנדית מהבוקר עד הלילה, לא לישמוע יותר עיברית, לא להרגיש יותר את השמש החזקה הזאת ולהזיע במירפסת.

שוב האופניים, הטראם, הגשם... hoe is het? alles goed?

לדבר שוב הולנדית! יכולת הביטוי שלי סוף סוף תחזור להיות 100% . לא יהיה שום דבר שאני לא יצליח להגיד. כשאני מדבר הולנדית- כול מילה היא בול. 

אבל העיברית... שכול כך היתאמצתי לילמוד. שאני כול כך אוהב לישמוע.

אני אוהב את ישראל מאוד. אבל מספיק. היספיק לי מיכול זה. הגיע הזמן לחזור הביתה.. אלוהים. 

איזה לילה חסר מנוחה.