אני יוצאת מנקודת הנחה שאני יכולה לכתוב פה מה שבא לי כי ממילא אף אחד לא קורא כבר שנים, החל מגיל העשרה הבלתי נסבל ועשר שנים אחרי, זה עדיין המקום בו הכי נוח לי לשפוך את הכל מידי כמה חודשים, כי אין מקום אחר.

אולי מכאן מתחילה הבעיה.

לאן עוד אפשר להקיא את כל הזפת מבלי ללכלך דבר?

אני לא יכולה להיות אמיתית ליד האנשים הקרובים אלי מכל.

זו לא אשמתם בסך הכל, זו אשמתי.

ה"אני" שלי מרחיק את כולם ואת הכל ולכולנו יש אינטרסים.

זה הורג אותי, בין יתר הדברים.

מי אני לעזאזל?

אני חיה חיים של מישהו אחר ומחפשת סיפוק שלעולם לא ימצא.

אני הולכת בדרכם של אחרים ולא בדרכי שלי כי לא מצאתי אותה עד היום.

אני חיה את חייהם של בני הזוג שלי לרוב כי שם אני מוצאת סיפוק רגעי של תחושת שייכות ויציבות שקרית.

כל העולם שלי והאנשים בו הם הולוגרמה.

אין לי אף אחד באמת. אין לי שום דבר.

וגרוע מכל, אני לא יודעת מי אני.

אני לא יכולה לנהל שיחה נורמלית עם החברים המעטים שנותרו לי.

בין שקר לשקר, אני מטפטפת טיפות של שנאה ומרירות לתוך החלל, כמו עירוי מורעל, בתקווה שזה יהיה הנושא הבא שנדון בו.

"בא לי למות" וכולם יצחקו ויחזרו לדבר על יום העבודה שלהם.

אני מבינה שאף אחד לא רוצה לשמוע אותי מתלוננת, לפעמים גם אני לא יכולה לשמוע את עצמי יותר.

אני עייפה.

תמיד כשהסערה חולפת, בדיעבד אני יכולה לצחוק גם.

אבל מה קורה כשהיא לא חולפת?

מה קורה אם היא לא תחלוף לעולם?

השעות עוברות, הימים והשבועות והחודשים המזויינים ועדיין רע לי, כל שניה.

מה לא בסדר איתי?

אני חלשה מאחרים? אני כל כך חלשה שחוסר הבטחון והפחד מכניעים אותי?

אני היחידה שלא מוצאת דרכים לאושר ולשקט נפשי?

אני היחידה שלא מצליחה להנות משום דבר?

רק בתוך הראש שלי יש מחשבות טורדניות ושחורות? רק בתוך הראש שלי מוקרנים סרטי אימה על בסיס יומי?

רק אני לא מוצאת משמעות לקיום שלי?

לאן אני הולכת?

אני לא יודעת.

סבל יומיומי שאני מנסה להתעלם ממנו כי הבנתי שאני לא יכולה להלחם בו.

רגשות מכוערים כמו פחד, קנאה, שנאה, חוסר בטחון, חרדה או אדישות מוחלטת זה כל מה שאני יכולה לחוות. שום דבר.

אני לא זוכרת בכלל איך הקלה מרגישה.

הגולגולת שלי מחזיקה את המוח שלי בתוך אגרוף קמוץ.

לפעמים אני אומרת לאנשים "אני אוהבת אותך" אבל אני בספק שאני מסוגלת לחוות רגשות אהבה בכלל.

אני לא אוהבת כלום.

אני כבר לא אוהבת כלום.

יכול להיות שאני לא שייכת לשום מקום?

אני מתעוררת בכל בוקר רק כי אני לא מוכנה ללכת ככה ולהראות לאחרים שנכשלתי.

אבל תכלס, נכשלתי.

להשתקפות שלי יש רק צלקות ורגשות אשם.

שמישהו יקח אותי הביתה, גם אם הוא בגיהנום.