החיים שלי עכשיו זה לפתוח אאוטלוק וללחוץ על סנד/רסיב כדי לראות אם הגיע אימייל חדש, איזה סימן מהחלל החיצון.
החיים עכשיו זה להגיע הביתה בשעה מסויימת ואז ללכת למיטה כי אין כח להתמודד עם מה שקורה. ואז לשכב במיטה בלי להירדם כי אני לא עייף. אבל זה גם לא נחשב להיות ער.
החיים זה לרוץ על אוטומט, לעוף עם הרוח, לעשות דברים כי צריך. לקום מהמיטה לעוד יום עבודה, לצאת מהבית לפגוש חברים, ללכת למטבח כדי לאכול. להיכנס, לצאת, ללכת, לעצור.

חודש אחרי שניתקנו קשר בפעם הראשונה את התקשרת אלי ואחר כך אני כתבתי לך מכתב. הרגשתי רע, הרגשתי מושפל, הרגשתי שאת ממשיכה הלאה בזמן שאני שוקע יותר ויותר. ולפני שנה, אחרי הפרידה, רציתי שתדעי מה עובר עלי ושלחתי לך את המכתב הזה בפעם הראשונה. ואת ענית עליו: "הכל נעצר כשאנחנו לא בקשר, ואתה כן מדהים וחד פעמי, ואני אוהבת אותך, וסביר להניח שזה לעולם לא באמת יהייה מאחורי, אבל אני מנסה‬". וזה משפט מדהים שבעצם חזרת עליו בניסוח אחר בשיחה האחרונה שלנו. ואני חוזר אליו עכשיו כי ככה אני מרגיש: הכל נעצר כי אנחנו לא בקשר, ואת מדהימה וחד פעמית. אני אוהב אותך וזה אף פעם לא יהיה מאחורי. אף פעם.

אני צריך סימן. אני חוזר לשיחה שהייתה לנו על להתחתן בעוד 5-10 שנים ואני צריך סימן שאת עדיין מרגישה ככה. אני צריך סימן שגם אם יהיה לך מישהו אחר, את בכל זאת תשקלי בחיוב להגיד לי כן. אבל אני לא יכול לקבל סימן כזה וזה מרגיש לי כל כך ילדותי לבקש. כי את לא תשקלי את זה בחיוב אם תישארי עם הבחור הזה 5 שנים. בזמן הזה אתם תעברו לגור ביחד. את תביני שהוא אהבת חייך ותגידי לו את זה לפני כל האורחים בחתונה. בזמן הזה את לא תחכי לי, כי את לא מחכה, את ממשיכה הלאה. זה שמחכה הוא אני, זה לא את, זה האופי שלי. ואת לא צריכה להבטיח לי כלום כי אני לא נותן לך שום הבטחה.

אז למה אמרת את לי את המשפט הנפלא והנוראי הזה שאני לא מסוגל להוציא מהראש? האם זה היה עוד דבר ש"לא קשור אלי"?