נורא קשה להשתחרר מאובססיה. וכואב.

אני לא מבין מאיפה אני אמור לשאוב כוחות כדי לקום בכל בוקר.

הראש שלי כל הזמן מחזיר אותי אליה. לא מרפה."

שלחתי את המייל ובתחושה לא קלה המשכתי. בהמשך היום היא כתבה לי בחזרה, ומה שהיא כתבה הפתיע אותי. היא ביקשה שאפסיק לדבר איתה על הנושא הזה, כי היא לא יכולה יותר. לא טוב לה גם בלי הדברים האלה. אז כתבתי לה בחזרה, "צודקת". אנחנו בקשר ידידותי די קרוב כבר שנה, ורבות משיחותינו היו על הנושא הזה, אבל ההידרדרות במצבי לאחרונה גרמה לזה שאני רוצה לדבר רק על זה כל הזמן. ובזמן האחרון היה גם לה לא קל, אז אני יכול להבין מאיפה זה מגיע. וחשוב לי לא לשפוט אף אחד, בעיקר לא את האנשים שאני אוהב. כי אני חושב שאנחנו לא צריכים לשפוט זה את זה, כי אני מעדיף שלא ישפטו אותי. אולי כי אני יודע שאני שופט את עצמי בחומרה רבה, אולי רבה מידי. ובזמן האחרון הבנתי שאין לי כבר עם מי לדבר על זה. כל החברים כבר שמעו את הסיפור עשרות פעמים, גם ההורים שלי. האיש היחיד שמקבל על זה כסף הוא הפסיכולוג שלי, ואולי גם לו נמאס, אבל זה לא קשור כי הוא אמור לנסות לעזור לי בצורה מקצועית. אבל הפגישות איתו הן שבועיות (למרות שלאחרונה הגברנו לפעמיים בשבוע עד שהוא יצא לחופשה) וזה לא מספיק. בתקופה הזאת אני צריך תמיכה רציפה, משהו שיצליח להחזיק אותי בזמן ששום דבר אחר לא מצליח. אולי הבלוג הזה יוכל.

כל המחשבות האלה הובילו אותי למסקנה שאת כל התסכולים, האכזבות, העלבונות, הכעסים והפחדים שלי אני יכול להוציא כאן ואז הפגיעה באחרים תהיה מינימלית (או לא קיימת). אף אחד לא חייב להיכנס לפה, וגם ככה מעטים האנשים שמודעים לבלוג הזה. הוא בכל מקרה נבלע בין בין אלפי (עשרות אלפי? מאות אלפי?) הבלוגים שמתעדכנים באתר הזה כל שניה. כך שרוב האנשים שנכנסים מגיעים לכאן במקרה, או שאני שלחתי אותם. וזה בסדר מצידי. מי שלא רוצה לקרוא תילי תילים של משפטים אובססיביים על כאב, בדידות וקינאה - לא צריך ואף אחד לא מכריח אותו. אבל האמת היא שאני לא מתכחש לכך שיש גם אפשרות שארצה לכתוב לפעמים על התלהבות, שמחה, ציפייה דרוכה או רגשות אחרים שמגיעים דווקא מהאזור החיובי (והלא מפותח דיו?) של המוח שלי.

אני חושב שיש שני דברים שאני יכול להרוויח. אחד מהם הוא הסיפוק הרגעי, משהו שיוכל להרגיע אותי קצת, אולי, ולתת איזה פורקן לרגעים הקשים במיוחד, בהם אני מרגיש שנקלעתי בעל כורחי אל המקומות האפלים באישיותי, מקומות שלא הייתי מודע אליהם. נכון, אני יכול לכתוב "למגירה" וגם עשיתי את זה קצת, אבל זה תמיד הרגיש לי קצת מיותר. לכתוב למגירה זה קצת כמו לזכור את המחשבות שלך שגם ככה סגורות כל הזמן בתוך הראש. אני אוהב את הרעיון של הפצה, גם אם קטנה בהיקפה. גם תגובות זה נחמד, וזה יכול לתת לפעמים נקודת מבט אחרת, או דומה, או רק סימן לכך שיש גם מישהו שקורא. והדבר השני שאני יכול להרוויח ממנו הוא התיעוד. תיעוד של תקופה, תיעוד של תהליך... לאן אני הולך? לאחד משני מקומות, כנראה. או שאאבד את צלם דמותי לחלוטין, אמשיך לשקוע עוד ועוד לתוך היגון ואמצא את עצמי בעוד כמה שנים מאושפז באיזה מוסד. וכן, אני בהחלט לא מעדיף את האפשרות הזאת. או שאני מתחיל לעלות עכשיו. וזו דרך תלולה וארוכה, מפרכת אפילו, ויש הרבה מכשולים ומשוכות שצריך לעבור. וזה לא יהיה קל. אבל נראה לי שזה יהיה מעניין בכל מקרה.

כשזה התחיל לפני 3 שנים, אמא שלי אמרה לי שהיצירות הגדולות נכתבו מתוך החוויות הקשות ביותר שעברו על האמנים שיצרו אותן. אולי כמו המקום שבו אני נמצא עכשיו. לאן אני עוד יכול להגיע בעתיד? למה אני מסוגל?

אולי זה יהיה מקום טוב להתחיל בו: קוראים לי דוֹבי ואני לא יודע לקבל אהבה.