looking for love in all the wrong places |
| 4/2009
אין לדעת מה יהיה. אפשר רק לנחש
הדבר שהכי מצער אותי בסיפור הזה הוא שעברו 3 שנים מאז שהוא התחיל, ותמיד אחרי ניתוק הקשר בינינו אני חוזר לאותו תפקיד בתוך הראש שלה: זיכרון. זה מה שהייתי בשבילה מאז ניתוק הקשר לפני כשנה ועד שהיא התקשרה אלי, וזה מה שאהיה מעכשיו ובשנים הבאות. וכן, אני יודע שאם אנחנו לא בקשר אז גם היא הופכת לזיכרון עבורי. אני מודע לזה. אבל זה אחרת אצלה, כי היא ממשיכה הלאה ואני לא. כלומר... זה לא העניין של הזיכרון לבדו שמפריע לי, אלא טיבו של אותו זיכרון. התקופות שלנו הן תמיד כל כך קצרות, והקשרים האחרים שלה תמיד ארוכים. הקשרים האלה משאירים את הרושם שלהם, יש להם משקל יותר גדול ממישהו שפשוט מופיע לרגעים בודדים ואז נעלם. וכשהחיפוש שלה ייגמר והיא תיכנס אל החופה היא תוכל להסתכל אחורה על כל הקשרים שנכשלו, ולחייך. אני יודע שהיא תזכור אותי, אבל זה תמיד יהיה בתור ההוא שכמעט. ההוא שהיה בו כל כך הרבה פוטנציאל, אבל מעולם לא הצליח להגשים אותו. וזוהי מחשבה עצובה עבורי.
ואני? חזרתי להרגיש שפוי השבוע. עברו עלי ארבעה שבועות קשים, אבל יש לי הרגשה שבזמן הקרוב אני אהיה בסדר. לא הכל שחור, אני כבר לא בוכה בכל פעם שאני חושב עליה ואפילו מאמין ש(אולי) יש קצת תקווה. וזה לא אומר שאני כבר לא מתגעגע אליה או אוהב אותה פחות. זה רק אומר שאני ממשיך הלאה, או מנסה לפחות. מרגיש קצת שחזרתי לנקודת התתחלה, וזה מרגיז אותי. אבל צריך להאמין שהפיתרון לבעיה הזאת מסתתר לו אי שם בעתיד. מאחורי איזו גבעה. אצטרך לחפש אותו ממש טוב.
i'm back to square one.
* * *
לפני שבוע ויום דיברתי עם חבר טוב שהוא גם שותפי לעסקים, ואמרתי לו שאני מרגיש חסר אונים וזקוק לעזרה. שאני לא יודע מאיפה לשאוב את הכוח להמשיך. הוא אמר לי שהוא חושב שאני צריך לשנות את חיי בצורה קיצונית, לטוס לחו"ל או פשוט לצאת מהבית. ואכן, 29 שנים תחת הגג החמים של ההורים זה קצת יותר מידי. זה לא חדש לי, אבל הצלחתי לשכנע את עצמי בעבר עם כל מיני תרוצים ש"זה לא הזמן" וש"אני לא מוכן עדיין". ועכשיו אני מבין שאפשר להגיד את הדברים האלה לנצח. טוב, לא לנצח אבל לפחות עד שיפול עלי במפתיע איזה סכום רציני שיהפוך את החיים שלי להרבה יותר קלים. וזה לא בדיוק אחד הדברים שפשוט קורים. בקיצור, זה נשמע כמו רעיון טוב והייתי צריך את הסחת הדעת אז בהתלהבות (יחסית) נכנסתי לאתרים הרלוונטיים והתחלתי לדבר על זה עם חברים. ואז ביום ראשון פגשתי במקרה ידידה יקרה שלי והיא אמרה לי, אתה צריך דירה? בוא תעבור לדירה שלידנו, אנחנו מנסים להשכיר אותה. פחות משעתיים לאחר מכן באתי לבקר בדירת החדר החביבה. ואז הבנתי שהאפשרות לצאת מהבית ברגע אחד אכן שרירה וקיימת. זה לא קרה בסוף, אבל לא נורא. אולי זאת התחלה.
הרבה פחדים וחששות מסתובבים בתוך הראש והם מבוססים על כל מיני הנחות שחלקן שגויות. כל מיני דברים שאני אומר לעצמי ומשכנע את עצמי בזמן שאני שוכח את העיקרון שאני דווקא אוהב להתגאות בו: הכל יכול לקרות, הכל אפשרי. אפשר להגיע לדברים גדולים כשמאמינים בדבר כזה, אז כנראה שאני נזכר בזה לעתים רחוקות מידי. ולעתים אני מגלה ששאיפות וכוונות טובות זה לא מספיק, והן יכולות להוביל גם לדברים לא טובים (כמו בנושא הזה שאני כותב עליו פה כל הזמן). אבל אני חושב שברוב המקרים שאני מצליח להיזכר בהם כרגע, כוונה טובה מובילה בדרך כלל לדבר טוב. להישג כלשהו, או לפחות חיוך. ולפעמים זה כל מה שצריך. [מצטער, אמירה רומנטית חסרת טעם תגיע מיד:] ככה זה התחיל בינינו, בעצם. כלומר, הפעם הראשונה שהרגשתי את זה והייתי מודע למה שקורה היה כשעבדנו ביחד, ואמרתי לה שיש לה חיוך מקסים. וזה הפתיע אותי, גם כי אף פעם לא הייתי כל כך ישיר עם בחורה שלא ממש הכרתי, וגם כי היא הייתה תפוסה. כנראה שגם הופתעתי מהתגובה שלה. זה מצא חן בעיניה.
* * *
אז בסופו של דבר אין הרבה מה לעשות חוץ מלהאזין לקצת מוסיקה טובה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
