looking for love in all the wrong places |
| 4/2009
פסיכו מטרי
אתמול אצל הפסיכולוג, זו הייתה הפעם הראשונה מאז שזה התחיל שהיא לא עמדה במרכז השיחה. כמובן שרציתי לדבר על זה, אבל בשבוע שעבר הוא הציע שנדבר על דברים אחרים, כמו איך אני דואג לעצמי. התקדמות בחיים, הגשמה עצמית, דברים כאלה. דיברנו על כל הדברים האלה שאני צריך לעשות ומדבר עליהם כל הזמן. למצוא עבודה חדשה, לקנות אוטו ולצאת מהבית. והצעדים שאני צריך לנקוט כדי להגשים את המטרות האלה. כשדיברנו על הדירה, הוא אמר שהוא ממליץ לי לעבור לגור עם שותפים בשלב זה, כי אם לא אהיה לבד יהיה לי יותר קשה להיכנס לדיכאון. אמרתי לו שאני לא רואה את החזרה לדיכאון כסכנה. הסיבה לדיכאון נעלמה, אמרתי והשפלתי את מבטי. רציתי לבכות, אבל המשכתי לדבר. אחרי השיחה יצאתי משם והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס. זה הפריע לי שלא דיברנו עליה, למרות שאין על מה לדבר, הרי זה נגמר. אז דמיינתי את הפגישה שתהיה לנו במקרה בעוד שנתיים או שלוש. חשבתי על האם היא תהיה איתו כשאפגוש אותה, ואיפה זה יהיה, ואם היא תספר לי שהם גרים כבר שנתיים או שנתיים וחצי ביחד, והאם אספר לה כמה היה לי קשה אחרי שנפרדנו. וכמה אני עדיין מתגעגע אליה. אחר כך ישבתי באוטובוס ובכיתי. נראה לי שלא בכיתי כבר שבועיים. הייתי צריך את זה. נראה לי שאני צריך את זה באופן קבוע. אולי פעם בשבוע. לשבת עם עצמי, להיזכר במה אבד לי, לדעת שזה לא משנה כמה אני רוצה את זה עכשיו כי אין לי מה לעשות בעניין.
אני מרגיש שהלב מקבל מקום מרכזי בעולם המושגים שלי. גם כמטאפורה, וגם ברגעים האלה שבהם אני שוכב במיטה, אחרי שהלכתי לישון או אחרי שהתעוררתי, כשאני לא יכול להתחמק מהמחשבות על מה איבדתי והמקום שבו אני נמצא. הלב שלי דופק במהירות, אולי כדי להזכיר לי שאני עדיין חי.
אני מחפש קצת נחמה במוסיקה, בסדרות, בספרים. חזרתי לשמוע את כל ההורדות שלי לפי הסדר (אני רק באוגוסט 08' אבל יש שם יופי של דברים). אני עדיין מנסה לקרוא את אחד הספרים שהיא המליצה לי עליהם, והוא לא מרגש אותי במיוחד. כרגע עוד יש לי כוונה להמשיך לקרוא את הספרים ברשימה שהיא נתנה לי לפני 3 שנים, אבל בתקופה הזאת אני מרגיש שאולי אני צריך להתרחק. ויש לי עוד לא מעט ספרים שקיבלתי מאנשים אחרים. ומצאתי סדרת טלוויזיה ישראלית שמצליחה לתת לי רגעים ספורים של נחת בימים האחרונים. חבל שיש בה רק 13 פרקים. קוראים לה "חמישה גברים וחתונה" והיא שודרה בערוץ 10 לפני כשנה. לא שמעתי עליה אז, אבל לפני כמה חודשים מישהי המליצה לי עליה. איזו תגלית נהדרת. הכל שם חצי-הזוי, מרחף משהו, דמויות שלא ממש מחוברות לקרקע שמתחת. לא קשה להבין למה אני מזהה את עצמי בתוך זה. צריך עוד סדרות כאלה בארץ.
אני חושב לא מעט על דברים שאני רוצה לצלם בוידאו. רוצה לעשות קליפים. רוצה לעשות סרט. זה יהיה מן הסתם סרט קצר. כמה דמויות יהיו בו? מי ישחק? ואולי זה יהיה בעצם פיילוט לסדרת-רשת כזאת, כמו שעושים בארה"ב. כל פרק יהיה 10 דקות בערך. נגיד שיהיו 10 פרקים סה"כ, שבהם יסופר מסעו של בחור שמחפש משהו שהוא איבד והדמויות המשונות שהוא פוגש בדרכו. בנאלי, נכון? אני רוצה לעשות משהו בשחור לבן.
אחרי כל פעם שאנחנו נפרדים אני רוצה אותה יותר.
העבודה הזאת כל כך משעממת. אני עושה המון דברים אחרים בזמן שאני יושב במשרד. מתעסק בפליקר, באימייל, כותב בבלוג. בתקופה הקשה הייתי מדבר לא מעט בטלפון. הייתי יוצא מהמשרד ויושב כמה דקות בחדר המדרגות, מקום שיוצאים אליו בעיקר אנשים שרוצים לעשן. לפעמים הייתי מתיישב וטומן את ראשי בין ידיי. או שהייתי מסתובב בחוסר שקט, מצליח רק לחשוב על חוסר האונים שלי לנוכח המצב שאליו הגעתי. בימים אלה אני פשוט יושב מול המחשב ומעביר את הזמן. וכבר מזמן נמאס לי מזה.
איזה פוסט לא מאורגן זה. נראה לי שמחר בערב אשב עם ידידתי האפילפטית באיכילוב. וכשאני עובר על כל הפוסטים שפרסמתי כאן בשבועיים האחרונים, אני מרגיש קצת כמו ילד בן 13. או סתם כמו בחור עילג ולא מוכשר. חולה אהבה משיכון ישרא. חשבתי על זה שמתישהו בטח ייגמרו לי הדברים החדשים שאני יכול לכתוב על הנושא הזה, ואין טעם של ממש לחזור על עצמי. למרות שאולי כבר עשיתי את זה. אבל יש דברים שלא משתנים ואין דרך של ממש לכתוב אותם אחרת בכל פעם.
אני מתגעגע אליה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
