זהו השבוע הראשון במאבק להצלת ישראבלוג. הרבה מהבלוגרים כאן מעלים פוסטים שבו הם מסבירים מה המשמעות של האתר עבורם, מה הוא נתן להם. זו תהיה הגרסה שלי לעניין הזה.

הבלוג הזה לא היה המקום הראשון שכתבתי בו ברשת. קדם לו אתר קטן שהקמתי לאינפקציה והפורומים בהייד-פארק. אבל זה היה המקום הראשון שהכניס אותי לעניין הזה, בלוג. ומהו בלוג? בהגדרה הרחבה והפשטנית, יומן אישי (או מקצועי, או אחד שעוסק בנושא ספציפי כזה או אחר. בכל מקרה - אם כותב אותו בנאדם אחד, הוא אישי) שמפורסם ברבים. אני רואה את הבלוג כבית שלי ברשת. זה המקום שבו אני מזמין את כל מי שרוצה להיכנס, לקרוא, לראות ולשמוע מי אני ומה אני. לא בכל נים ונים, זו לא חשיפה מוחלטת - אני בוחר מה לכתוב ומה לשתף. תאורטית, יכול מאוד להיות שאני חרא של בנאדם שמסתיר את הצדדים המגעילים שבו ובוחר לספר רק כמה אני רגיש ועצוב. זה בהחלט אפשרי ובכלל, כדאי תמיד לזכור לקחת הכל בערבון מוגבל. בכל פעם שאתם קוראים סיפור אישי, באינטרנט, בעיתון או בטלוויזיה, אפילו כשחבר או בן משפחה מספר לכם משהו - תזכרו שזה רק צד אחד, רק חלק מסיפור שלם.

אבל זו במה שמאפשרת לי להציג את עצמי ואולי חשוב מזה, לבקש פידבק. כשבלוג עומד מיותם, ללא תגובות, זה קצת מאבד את הפואנטה מבחינתי. לכתוב אפשר גם למגירה או להארדיסק, אבל כשמגיבים אז אני יודע שיש גם מי שקורא אותי (נכון, יש גם סטטיסטיקות, אבל תגובות זה יותר מגניב). אין הרבה תגובות בבלוג הזה, אבל יש מדי פעם וזה מספיק לי. הרי בכל מקרה הוא בעיקר נמצא פה בשבילי ולא כדי לגרום לחיים שלכם להיות יפים ומגניבים יותר. בעיקר כדי לתת לי פורקן למחשבות.

כשפתחתי את הבלוג כאן, הוא נקרא "הקונכיה", וחשבתי שהוא יהיה הבלוג שמלווה את תכנית הרדיו שהתחלתי לשדר ברדיו אינטרנטי כשנה קודם לכן. וכך זה היה בהתחלה. אבל רציתי לעשות איתו יותר, אז התחלתי לפרסם פוסטים על מוסיקה (לא היו עדיין בלוגים על מוסיקה בעברית ובכלל סצינת הבלוגים הייתה עוד קטנה יחסית ב-2004). מה שמעניין זה שמהר מאוד גלשתי לפסים אישיים. ואז היה פה בלגן, גם פוסטים אישיים על כמה שעצוב ורע לי בגלל אהבות נכזבות פלוס פוסטים על מוסיקה ותרבות, פלוס פלייליסטים ופרסומים של התכנית שלי. ב-2007 גיליתי את וורדפרס והחלטתי להעביר את הקונכיה לשם. אבל לא את כל הבלוג - העברתי לבית החדש רק את הפוסטים הלא-אישיים. כל הוידויים והמכתבים והעצבות נותרו פה. זו הסיבה שזה הפוסט הראשון בארכיון.

ולכן הבלוג הזה, ששינה את שמו כמה פעמים עד שהגיע לכותרת הנוכחית וההולמת, הוא יותר מכל דבר אחר התיעוד העיקרי לחיי האהבה המאכזבים שלי בעשור האחרון ובעיקר לקשר עם טלי, שאותו טחנתי כאן ללא היכר. השיא היה באפריל 2009, כשלוש שנים אחרי שהסיפור התחיל. כתבתי כ-40 פוסטים במהלך החודש ההוא (ועוד כ-24 בחודש הבא) כי זה היה כבר השלב שבו הרגשתי שאני לא יכול להמשיך לדבר בטלפון עם החברים רק על זה כל הזמן. אני שמח שהעמסתי את הכל על הבלוג, כי כך יכולתי להוציא את הדברים החוצה בלי להמאיס את עצמי על הסובבים אותי. וזה עזר.

כשאני מטייל בין הפוסטים ובין התגובות שהשאירו לי לפעמים, אני רואה שהיו כל מיני שכתבו לי, "אל תדאג, יהיה בסדר". החבר'ה האלה טעו. כלומר, הסיפור עם טלי נפתר כי הבנתי בצורה די ודאית מה אני מרגיש כלפיה ומה המשמעות של הדברים שעברו עלי במשך כל התקופה הזו. אבל הוא לא נפתר מהבחינה שאני עדיין לא יודע איך להתמודד עם הבדידות. ואני לא בסדר עם זה.

לפני 5 שנים כתבתי את הקטע הבא וההבדל בין אז לבין היום הוא שהחיים שלי הרבה יותר מלאים ויש לי המון מה לעשות. אבל עצוב לי שאין לי עם מי לשתף את כל זה. ושאני לא יודע איפה להתחיל לחפש.

החיים שלי עכשיו זה לפתוח אאוטלוק וללחוץ על סנד/רסיב כדי לראות אם הגיע אימייל חדש, איזה סימן מהחלל החיצון.
החיים עכשיו זה להגיע הביתה בשעה מסויימת ואז ללכת למיטה כי אין כח להתמודד עם מה שקורה. ואז לשכב במיטה בלי להירדם כי אני לא עייף. אבל זה גם לא נחשב להיות ער.
החיים זה לרוץ על אוטומט, לעוף עם הרוח, לעשות דברים כי צריך. לקום מהמיטה לעוד יום עבודה, לצאת מהבית לפגוש חברים, ללכת למטבח כדי לאכול. להיכנס, לצאת, ללכת, לעצור.