אני וג'ולי נמצאים בקומה השלישית של המבנה, בתוך חלל גדול שנראה כמו דירת סטודיו. אני לא רוצה לדעת מה קורה ברחובות העיר עכשיו, מי מזדחל במסדרונות שבין החדרים שבמבנה. אני רוצה לשכב איתה. אני מתגעגע למגע גופה של אישה, ולגוף של ג'ולי יש עור לבן וחלק וחם. אני רוצה שגופה העירום יחמם את גופי. החלל שאנחנו נמצאים בו, הוא כמו חדר ארוך וריק ויש לו חלונות גדולים שמשקיפים אל רחבת הכניסה למבנה. ועל הרחבה יש תריסר סימונים מלבניים, מחולקים לשתי שורות. וכשאני מסתכל מהחלונות החוצה ולמטה, אני רואה שכל אחד מהסימונים הוא כמו תא, ובכל תא יש גוף של אישה. הן אינן זזות, ומלמעלה אני לא מצליח לראות מה לא בסדר איתן. האנשים שיוצאים ונכנסים מהמבנה לא מגיבים, כאילו זה פסל שתמיד היה מונח שם. עוקפים את הנשים, לא מסתכלים לכיוונן. האם ראיתי אותן כשהייתי בדרך פנימה? אולי גם אני התעלמתי? אולי גם אני לא התייחסתי אליהן כמו שלא מתייחסים לדברים שנמצאים בזווית העין, ואי-אפשר לשים לב אליהם כי הם לא במרכז. הדרך לפה לא ממש זכורה לי, נראית לי כמו חלון או הזייה. גם הדרך החוצה מכאן נראית לי ככה, אחרי שאגמור עם ג'ולי, אצא מהחדר ואעבור במסדרונות דרך אנשים, דרך יצורים. ולאן אני כבר יכול ללכת, חוץ מהרחובות האפורים, עליהם משתלטים לאט לאט היצורים האלה שנראים כמו בני אדם, אבל במקום פנים ישנו רק אור לבן, מין בוהק שכזה. לפעמים אני חושב שאני מזהה מישהו שאני מכיר מרחוק, וכשאני מתקרב קצת אני שם לב שאין לו פנים. ואז אני נבהל ומנסה להתחמק, מפחד שאם הם יצליחו לגעת בי אני אהפוך לאחד מהם. והרחובות מתמלאים בהם בהדרגה, ואני עובר ביניהם בלי לדעת לאן אני הולך, ואני חושב על זה שצריך להזהיר את הקרובים אלי, המשפחה שלי, החברים שלי, אני חייב להגיע אליהם במהרה ולהזהיר אותם. אני יכול להיות הגיבור של העיר, כי אני היחיד ששם לב למה שקורה פה, אני היחיד שרואה שזה לא בסדר, שמשהו לא טוב מתרחש. אני יכול לאסוף את כל אלה שנשארו, לאחד אותם ולהגן עליהם. אמקם אותם במבנה שהיצורים עוד לא השתלטו עליו, אציב שומרים ובעזרת האנשים שיהיו מתאימים, אתכנן את הצעדים שיובילו לניצחון עליהם, כדי שנחזיר את השליטה לאנשים בעלי הפנים. אבל אני רק רוצה לשכב עם ג'ולי.