אני טינייג'ר בן 24. למה? כי ככה אני מרגיש. כי לבחורים בגילי כבר יש איזה ניסיון עם כמה מערכות יחסים רומנטיות, או לפחות אחת ארוכה. לי היתה אחת שנמשכה כמה חודשים, אבל זה היה לפני 5 שנים וכבר הספקתי לשכוח איך זה הרגיש בכלל.

אני מתאהב בקלות בכל בחורה שנחמדה אלי. מיד אח"כ אני נכנס לתהליך קבוע עם אותם שלבים, במהלכו אגלה שהיא לא מעוניינת, אבל זה לא יעלים את הרגשות שלי. אז ככה, עם הידיעה שהיא לא רוצה אותי אני אמשיך להיות מאוהב, אמשיך להיות קשור אליה ולהיות תלוי בה, אפנה אליה כדי לקבל חום ואהבה, אבל... היא לא תתן לי את הדברים האלה. וכמו ילד בן 15 אני מקנא בכל בחור שהיא מדברת איתו, שהיא נחמדה אליו, שהיא נראית מעוניינת בו. ועכשיו אני מקנא פתאום במישהו ספציפי, בחור חדש שהגיע אלינו. כמה זה טיפשי, כל הקינאה הזאת. אני מקנא כי אצלי בראש היא שלי. ואני לא מצליח להבין שהיא לא. הקינאה היא רגש חזק מאוד אצלי. פעם אמרתי שזה הרגש הכי חזק, אבל עכשיו אני לא חושב ככה. ובכל זאת, הקינאה ואהבה נכזבת קשורים זה בזה, אז עכשיו זה קורה שוב. כי עם כל זה שבכל פעם ההתאהבות שונה כי הבחורה שונה וגם אני משתנה עם הזמן, יש דברים שנשארים קבועים. אתם יכולים לקרוא שלושה דברים שכתבתי פעם מתוך קינאה: שיר, מין סיפור קצר (שמבוסס על יסודות אוטוביוגרפיים...) והוצאת קיטור חסרת כל ערך אמנותי.

היתה לנו שיחה שילשום, הייתי צריך לדבר איתה. לא חידשתי כלום. גם לה לא היה מה לחדש, אבל היתה הבהרה לגבי משהו, וחוץ מזה הבנתי ששוב הכל בראש שלי. והתבאסתי. והבנתי שוב שההבנה האמיתית תלווה במשבר. אני אצטרך להישבר ולבכות הרבה, להוציא הכל החוצה. אני מנסה להימנע מזה. אולי אני פוחד. בגלל זה אמרתי לה שאני פסימי. אז היא אמרה, כמו כולם, שאני תמיד פסימי. אבל אני יודע שאני לא תמיד פסימי. אני פשוט לא יודע מה לעשות כשאני כ"כ מושקע ריגשית במישהי שלא רוצה אותי. אני יודע מה אני צריך לעשות, צריך להתנתק. אבל אני מכור. כמו אנשים שמכורים לסמים, לאלכוהול, להימורים. אני מכור לבחורה הזאת, לא יכול לא לשמוע ממנה יום שלם. להיות איתה זה דבר שמרגיע אותי, משרה עלי שלווה. עד הקינאה הבאה והתסכול העמוק הבא, כמובן.

בכל פעם שאני חושב על גמילה אני נזכר בליאונרדו דיקאפריו ב- The Basketball Diaries, כשהוא סגור באיזה חור עם הגבר הזה שגומל אותו, דוחף לפה שלו חפיסות שוקולד. נראה לי שזה מה שאני צריך.