| 8/2007
וואטאבר
אמא מתעלמת מקיומי ואבא דווקא מדבר איתי.
בדרך כלל זה ההיפך, מה שמוביל אותי לחשוב שאולי אבא לא יודע שישנתי אצל מתן בכלל????
התגובות שלהם הותירו אותי מבולבלת לגמרי.
לסבתא היה יומולדת (מהצד של אבא) אז נסענו לבית של סבא וסבתא בשישי אחה"צ.
התברר שמישהו םרסם את סבתא שלי בתור שדכנית באתר "כיפה סרוגה" באינטרנט בלי ידיעתה וללא רצונה, וכל הזמן פונים אליה o_O
והיא אמרה לי שיש מישהו שהיא רוצה שאני אכיר, ואמרתי שלא ושתעזוב את זה.
הם לקחו לי את הגיטרה.
הם לקחו לי את הגיטרה!!
נתנו לאיל ומעין להכות בה בידיהם הלא-מכוונות וללא כל חוש כבוד לגיטרה המדהימה הזאת.
זה אולי יישמע מוזר למי שלא מנגן בגיטרה ושלא קשור אליה בצורה מיוחדת שכזו, אבל יכולתי לשמוע את זעקתה בכל פעם שמישהו אחר נגע בה..... בכל פעם שהפיקו ממנה צליל צורם יכולתי לשמוע אותה בוכה, מתייסרת בכאב.
הם דפקו עליה כמו הייתה תוף, משכו במיתרים במקום לפרוט עליה בעדינות הראויה לה. הכו בה בשביל להשמיע רעש כשכל מה שצריך לעשות זה להקשיב לה... להתחבר אליה..... לדעת את הנקודות הנכונות ללחוץ עליה כדי שיצא קול חזק יותר...
בכיתי איתה, על כך שלא אוכל להציל אותה, על כך שלא אוכל לקחת אותה איתי לדירת שירות, על כך שאיאלץ לעזוב אותה כאן לידיהם המטונפות שיאחזו בה וישמנו אותה ויקרעו את מיתריה וישרטו אותה.
כשהיא הייתה שלי ורק שלי לא קרה לה כל פגע, לא נקרע ולו מיתר יחיד, לא נהייתה אפילו שריטה אחת.
כשהיא הייתה שלי הייתי מתרפקת עליה כשהייתי עצובה, או כועסת, או מאושרת, או בוכה, או צוחקת..... היא הייתה שלי בכל מצב, ובכל מצב-רוח.
עכשיו...... כיצד אוכל להשאיר אותה כאן לידיהם חסרות הכבוד.... חסרות המגע הנכון.....
זה נשמע לכם כאילו שאני מגזימה אבל רק מי שחש חיבור כזה יוכל להבין..... מי שמנגן בגיטרה שהוא אוהב ומעריך באמת..... זה כמו מישהו ששר ולוקחים לו את היכולת להפיק צלילים שאינם צורמים. כמו מישהו שאוהב לכתוב סיפורים ושירים ונלקחת ממנו היכולת לחבר משפט ברור.
זו הדרך לביטוי העצמי שנלקחה ממני, וחיבור נוסף לחיים שהם שלי באמת ומנסים לקרוע אותם ממני.
ומה עוד, אמא שאלה את איל ומעין שניהם אם הם רוצים ללמוד גיטרה.
המעניין הוא שתמיד כשאני רציתי משהו כזה אז לא היה מספיק כסף, ועכשיו לשניהם יחד... ומעין גם רוצה ללמוד רכיבה על סוסים.
נדמה שככל שהם מונעים ממני דברים, נותנים ההורים שלי עוד ועוד לאחיי.
טוב נו, אולי לפחות יצא מזה משהו טוב בשבילם.
שבת... ביליתי את רובה בחדר קוראת, כרגיל. בארוחות אני ואימי התעלמנו לחלוטין אחת מנוכחותה של השניה אבל מלבד זאת היה די טוב.
בכיתי ביום שישי על הגיטרה כמו שלא בכיתי כבר המון, המון זמן.....
זה נשמע אולי מוזר אבל המוזיקה היא חלק ממני.... ולקחת לי את הגיטרה... הגיטרה המסויימת הזאת... זה כמו לקחת חלק מהנפש שלי.
אבל אני לא בוכה יותר. בכל פעם שהם מכים בי החומות שאני בונה סביב עצמי נבנות חזקות יותר ויותר.
מה שהם לא מבינים זה שבמקום לגרום לי לרצות לרצות אותם, הם רק גורמים לי להתרחק, לנתק עוד ועוד רצונות להישאר הילדה שלהם, להישאר בקשר איתם.
מצחיק, איך שאני תמיד מנסה למצוא דרכים להחזיר אותם להיות ההורים - הורים - שלי. הורים. מתי הייתה לי אמא? מתי היה לי אבא?
אני לא זוכרת את הדברים שהסיפורים מדברים עליהם, הידיים המלטפות, הקול הרך. אולי זה קרה והייתי צעירה מכדי שאוכל לזכור זאת.
אני מבטיחה לעצמי, נשבעת, שאהיה אמא כזאת. שהילדים שלי תמיד ידעו שאני אוהבת אותם. שתמיד אהיה שם בשבילם, ולא חשוב על מה אצטרך לוותר בשביל עצמי.
לא, אינני מאשימה את הוריי בדבר. הם תמיד עבדו קשה גם בעבודות שהם לא אהבו כדי שלנו הילדים יהיה טוב. אני יודעת שהם תמיד רצו שנהיה מאושרים אבל הזכרונות הצרובים במוח הם דווקא אלה הקשים יותר.
כיצד הגעתי לדבר על הורים? דיברתי בכלל על הגיטרה..
אבל מה עוד אפשר להגיד.
את הגיטרה הזו קנה אבי לאימי לפני שנישאו, וכבר לא מייצרים גיטרות כאלה... לא שראיתי... וראיתי הרבה.
היא גדולה יותר מכל הגיטרות שראיתי, והמיתרים שלה קשים הרבה יותר מכל מיתרים שניגנתי בהם, גם בשביל גיטרה אקוסטית..... כלומר ניגנתי על אקוסטיות אחרות אבל המיתרים שלה באמת קשים יותר...
מה אפשר לומר, היא גיטרה מיוחדת וכן- נקשרתי אליה..
והיא אליי, אני בטוחה.
סטיתי. זה קורה הרבה..
אז אני אסיים כאן, באיחול לעצמי ולכולכם:
שיהיה טוב. מתישהו, חייב להיות טוב.
והנה, כבר יש טוב-
אתה שלי :)
אני מאחלת לכולכם שתזכו למצוא אהבה, כי כשיש אהבה אפשר להתגבר על הכל...
אני אוהבת אותך גור שלי. הכי הכי בעולם.
מיאויאו :-*
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
