לפעמים אנשים מהעבר קופצים לי לראש והגעגועים משתלטים עליי. אני קוראת שיחות, הודעות ישנות, נזכרת בפיסות זכרון רחוקות ומתגעגעת לרגעים הללו. לא למשהו שאני רוצה לחזור אליו עכשיו אלא למשהו ישן, לאיך שהיה פעם. אולי אפילו לאיך שאני הייתי פעם. לאלכוהול, לסטוצים, לג'וינטים, לחזור הביתה אחרי כל יציאה בשש/שבע בבוקר. אני כל כך מתגעגעת לזה לפעמיים. ושלא תבינו אותי לא נכון, טוב לי עם חבר שלי ואני כל כך אוהבת אותו ואני יודעת שיש לנו עתיד ביחד אבל אני לא יכולה לשלוט בזכרונות האלה ובגעגועים. אני כל כך רוצה לספר לו את זה, אני וחבר שלי חברים טובים, אנחנו מספרים אחד לשני הכל.. וזה הדבר היחיד שאני לא יכולה לספר לו.
לפעמים מחשבות מהעבר משתלטות עליי ואני חושבת מה יקרה אם הדפוס הישן שלי יחזור על עצמו ויום בהיר אחד אני אפסיק לאהוב אותו, כמו שקרה לי עם כל האקסים שלי, ואין דבר שמפחיד אותי יותר מזה.
אני לא רוצה להשמע מגעילה יותר מידי, אבל הדבר היחיד שיכול לתאר את ההרגשה שלי כרגע זה דיסוננס קוגניטיבי. אני כל כך מתגעגעת לחיים הישנים שלי אבל מצד שני אני מפחדת לאבד את חיי ה"בורגניים" כרגע. אני רוצה לצאת כמו פעם עד ארבע בבוקר לפאב מצחין מסיגריות או מועדון סליזי אבל אני אוהבת שאנחנו נשארים לראות סרט בבית או שומרים על אחיינים שלו.
ועכשיו המחשבות האלה לא מפסיקות לצוץ. ככל שאני מתקדמת עם הקשר שלי והוא נהייה יותר רציני, ככל שאני מתקדמת עם הלימודים, ככל שהחיים שלי הופכים להיות יותר ויותר יציבים.. ככה אני רוצה לחזור להיות בת 22 ולהזדיין עם כל מה שזז.
סעעמק.
:(
אני רוצה להקדיש את השיר הזה לחבר שלי (שלא קורא פה)
וביונסה אומרת את זה יותר טוב ממני.
נ.ב
הרטלין יצא ממני בשעות האחרונות, זה מסביר את העגמומיות ואת ההתרפקות על העבר + PMS = לא מצב טוב לבחורה להיות בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית
