משועממת כרונית...

כולי רועדת מעצבים... ואני אפילו לא יודעת איך להתחיל לספר על אחד הימים הכי נוראים שהיו לי בחיים. אז אני אתחיל מלפני כמה ימים, כשהמנהלת שלי בשרה לי שאני ועוד בחורה מהצוות הולכות ליריד תעסוקה לעולים חדשים בהיכל התרבות. שאלתי אותה למה נבחרתי אם אני לא דוברת רוסית, והיא אמרה לי שגם ככה מי שלא מדבר עברית לא יכול להתקבל (שפה נוספת היא כמובן יתרון- אבל העבודה בארץ בכל תחום שהוא, היא בעברית).
עכשיו, תמיד ספרו לי על הימי תעסוקה וכמה הם נחמדים, יושבים בדוכן קטן של החברה, לוקחים קו"ח מאנשים ומספרים להם עד כמה נחמד לעבוד אצלנו.   בולשיט!

הבוקר הגענו למקום ובחורה נחמדה ממשרד העלייה והקליטה הראתה לנו את הדוכן שלנו. שמנו שלט גדול של החברה, פליירים, מתנות ומרצ'ניידס שקיבלנו לחלק למועמדים והתיישבנו. בשעה הראשונה השתעממנו, עשינו סיבוב בין הדוכנים ואפילו השארתי את הפרטים שלי בדוכן של משטרת ישראל. ואז היריד התחיל.
אין לי מספיק מילים כדי לתאר את השואה שעברתי שם. למרות שהמנהלת שלי אמרה מראש שלא אצטרך לדבר באנגלית הגרועה שלי וגם ככה לא נוכל לקבל מועמדים שלא דוברים עברית בכלל, כמובן ש 90% ממי שהגיע ליריד ולדוכן שלנו בפרט דיבר רק שפה אחרת למעט עברית, ומחצית מהם היו רוסים. איכשהו, בזכות פלרטוט מסיבי שלעתים יכול היה להשתמע כאילו התחלתי עם חצי מהעולים החדשים שהגיעו לארץ, באנגלית גרועה למדיי, איכשהו הצלחתי לנהל איתם שיחה. אממה, העבודה שלי בתאוריה הייתה לקחת מהם קו"ח בלבד ולהגיד להם שיחזרו אליהם לגביי משרה רלוונטית לפי הקו"ח, אבל כל מי שהגיע חשב שאני לשכת התעסוקה ואמר לי- תמצאי לי עבודה, כל עבודה! למרות שבאופן כללי אני מאוד מעודדת עלייה, רציתי לרצוח בערך כל עולה שהגיע לדוכן שלי והצהיר- תמצאי לי עבודה? FUCK YOU!
איכשהו.. באנגלית גרועה, הצלחתי להסביר להם שלא כך זה עובד וכל מה שעליהם לעשות זה להשאיר לי קו"ח וללכת! נוסף על כך, הדוכן שלנו משך את הכי הרבה עולים והיו אצלנו תמיד אנשים לכל אורך היריד. אז לא אכלתי כלום מהבוקר ולא עשיתי פיפי. באיזשהו שלב התחלתי להזיע... ואם לא הרטלין שלקחתי בשמונה בבוקר גם לא הייתי מקשיבה לחצי מהדברים שנאמרו לו. היה לי חם, הזעתי כמו חמור, הייתי רעבה ולא עשיתי פיפי מעשר בבוקר. למרות שהתור עדיין ישתרך לו מאחור קמתי ורצתי לשרותים רק כדי לראות שמרוב זיעה כל האיפור שלי נמרח והעיניים שלי נראות כמו שני עיגולים שחורים ומרוחים. התרעננתי קצת בשרותים וחזרתי אחרי חמש דקות.. וכמובן שאחרי זה שרת הקליטה, מי שזאת לא תהיה... החליטה להצטלם בדוכן הכי עמוס, עם הכי הרבה אנשים- הדוכן שלנו, ובאיזשהו שלב תקעו לי מצלמות מול הפנים והסתובבו לי בתוך הדוכן. כולי עצבנית, מזיעה, לא אכלתי מהבוקר והרטלין גורם לי לרצוח את כל העולים החדשים ביריד. הסתכלתי על השעון ונשארו לי עוד שעתיים וראיתי 3 שיחות שלא נענו מהמנהלת שלי. אמרתי סליחה וחזרתי אליה רק כדי לשמוע שיש יריד תעסוקה נוסף של סטודנטים בדרום תל אביב, אמרתי שאני לא הולכת כי יש לי להכין עבודה לעוד יומיים (שאגב, חצי ממנה עדיין לא עשיתי) וחברה שלי שהייתה איתי הסכימה ללכת ליריד הנוסף. בשל העובדה שהיא הסכימה ללכת לעוד פאקינג  3 שעות ביריד תעסוקה אחר, היא קיבלה הפסקה של חצי שעה... ואני, בחורה קטנה ומסכנה, מסריחה, מזיעה ורעבה- נשארתי לבד, בודדה בדוכן. שעה אחרונה- חצי מהדוכנים כבר ארזו את חפציהם ורק עבדכם הנאמן נשאר לבד בדוכן, ועוד היה לי תור של אולי 20 אנשים שהשתרך לו מאחור.
רציתי למות.
בשעה 16:00 - היו לי 4 שיחות שלא נענו. עד שעניתי, היה זה הנהג מונית שהיה אמור לאסוף אותי בארבע לעבודה וצרח עליי בטלפון שהוא כבר מחכה לי חצי שעה באמצע דיזינגוף ואיפה אני. לא שתקתי לו- צרחתי עליו בחזרה: אני פה לבד! יש פה אולי עוד 50 אנשים! לא אכלתי מהבוקר! השתנתי לפני ארבע שעות! את כל העצבים שלי מהבוקר הוצאתי על הנהג מונית המסכן...הוא שאל אם לחכות ואמרתי שיעשה מה שהוא רוצה, במלא אם הוא ייסע יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו. מזה הוא הבין שהוא יכול לנסוע....
אחרי שהסיוט של חיי נגמר וארזתי הכל, התקשרתי אליו בחזרה רק כדי לשמוע שהוא אכן נסע והמונית שלי תגיע בעוד כחצי שעה.
כולי עצבנית, ברעידות ועוד שנייה אני בוכה. למזלי היה בלבול בין המוניות ואני לקחתי לחברה שלי את המונית, זאת שהייתה צריכה לנסוע ליריד תעסוקה השני. הגעתי לעבודה, הוצאתי קצת עצבים על המנהלת שלי והלכתי הביתה. בדרך נקרע לי הסנדל ודידיתי הביתה.
THE END.