מחר הולך להיות לי... ערב מאוד טעון.
מחר האזכרה של הבן של חברים של ההורים שלי,שנהרג שנה שעברה בעזה...
אני לא אסע איתם ביחד...
אני לא אעמוד בזה.
תמיד בנסיעות לשם <הם גרים בקיבוץ בעמק יזרעאל> ההורים שלי לא מפסיקים לדבר עד כמה הוא היה ילד מוצלח, יפה וטוב....
אז אני מעדיפה לנסוע עם אחי ופשוט לשתוק כל הנסיעה ולשמוע מוזיקה....
ואולי גם לקרא קצת את החומר לבגרות בסוציולוגיה, ביום שלישי.....
כשאני חושבת עליו.... זה כ"כ מוזר .
אין דבר יותר מוזר מזה ש....הוא מת.
זה ממש כמו בדיחה גרועה.... ולא מצחיקה.
אי אפשר לעכל את זה.
הבחור הזה, שהייתי משחקת איתו כשהייתי קטנה....
היינו באים אליהם לקיבוץ, עושים על האש...
היינו הולכים ביחד לבריכה בקיבוץ.
אחותו, היא הייתה הבנאדם הראשון שאיי פעם התקלחתי איתו....
חח
זה מוזר.
לא היינו כ"כ קרובים... גם לא ראיתי אותו אולי איזה 4-3 שנים... לפני שהוא מת...
אבל הרבה דברים קרו לי איתם, עם המשפחה שלו...
אתמול גם אבא שלו בא אלינו.
איך שואלים בנאדם כזה "מה שלומך"....
בכלל, כשהוא בא אלינו אני מנסה כמה שיותר לא להיות איתו באותו חדר, כי אני פשוט לא מרגישה נוח.
אתמול הוא גם הביא לנו ספר שהם הוציאו עליו, על הבן שלו...
והיו שם טקסטים שחברים שלו הקריאו בהלוויה שלו וזכרתי כל שורה....
ותמונות.
מלא תמונות....
יעל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית
