כולי רועדת מעצבים... ואני אפילו לא יודעת איך להתחיל לספר על אחד הימים הכי נוראים שהיו לי בחיים. אז אני אתחיל מלפני כמה ימים, כשהמנהלת שלי בשרה לי שאני ועוד בחורה מהצוות הולכות ליריד תעסוקה לעולים חדשים בהיכל התרבות. שאלתי אותה למה נבחרתי אם אני לא דוברת רוסית, והיא אמרה לי שגם ככה מי שלא מדבר עברית לא יכול להתקבל (שפה נוספת היא כמובן יתרון- אבל העבודה בארץ בכל תחום שהוא, היא בעברית). עכשיו, תמיד ספרו לי על הימי תעסוקה וכמה הם נחמדים, יושבים בדוכן קטן של החברה, לוקחים קו"ח מאנשים ומספרים להם עד כמה נחמד לעבוד אצלנו. בולשיט!
הבוקר הגענו למקום ובחורה נחמדה ממשרד העלייה והקליטה הראתה לנו את הדוכן שלנו. שמנו שלט גדול של החברה, פליירים, מתנות ומרצ'ניידס שקיבלנו לחלק למועמדים והתיישבנו. בשעה הראשונה השתעממנו, עשינו סיבוב בין הדוכנים ואפילו השארתי את הפרטים שלי בדוכן של משטרת ישראל. ואז היריד התחיל. אין לי מספיק מילים כדי לתאר את השואה שעברתי שם. למרות שהמנהלת שלי אמרה מראש שלא אצטרך לדבר באנגלית הגרועה שלי וגם ככה לא נוכל לקבל מועמדים שלא דוברים עברית בכלל, כמובן ש 90% ממי שהגיע ליריד ולדוכן שלנו בפרט דיבר רק שפה אחרת למעט עברית, ומחצית מהם היו רוסים. איכשהו, בזכות פלרטוט מסיבי שלעתים יכול היה להשתמע כאילו התחלתי עם חצי מהעולים החדשים שהגיעו לארץ, באנגלית גרועה למדיי, איכשהו הצלחתי לנהל איתם שיחה. אממה, העבודה שלי בתאוריה הייתה לקחת מהם קו"ח בלבד ולהגיד להם שיחזרו אליהם לגביי משרה רלוונטית לפי הקו"ח, אבל כל מי שהגיע חשב שאני לשכת התעסוקה ואמר לי- תמצאי לי עבודה, כל עבודה! למרות שבאופן כללי אני מאוד מעודדת עלייה, רציתי לרצוח בערך כל עולה שהגיע לדוכן שלי והצהיר- תמצאי לי עבודה? FUCK YOU! איכשהו.. באנגלית גרועה, הצלחתי להסביר להם שלא כך זה עובד וכל מה שעליהם לעשות זה להשאיר לי קו"ח וללכת! נוסף על כך, הדוכן שלנו משך את הכי הרבה עולים והיו אצלנו תמיד אנשים לכל אורך היריד. אז לא אכלתי כלום מהבוקר ולא עשיתי פיפי. באיזשהו שלב התחלתי להזיע... ואם לא הרטלין שלקחתי בשמונה בבוקר גם לא הייתי מקשיבה לחצי מהדברים שנאמרו לו. היה לי חם, הזעתי כמו חמור, הייתי רעבה ולא עשיתי פיפי מעשר בבוקר. למרות שהתור עדיין ישתרך לו מאחור קמתי ורצתי לשרותים רק כדי לראות שמרוב זיעה כל האיפור שלי נמרח והעיניים שלי נראות כמו שני עיגולים שחורים ומרוחים. התרעננתי קצת בשרותים וחזרתי אחרי חמש דקות.. וכמובן שאחרי זה שרת הקליטה, מי שזאת לא תהיה... החליטה להצטלם בדוכן הכי עמוס, עם הכי הרבה אנשים- הדוכן שלנו, ובאיזשהו שלב תקעו לי מצלמות מול הפנים והסתובבו לי בתוך הדוכן. כולי עצבנית, מזיעה, לא אכלתי מהבוקר והרטלין גורם לי לרצוח את כל העולים החדשים ביריד. הסתכלתי על השעון ונשארו לי עוד שעתיים וראיתי 3 שיחות שלא נענו מהמנהלת שלי. אמרתי סליחה וחזרתי אליה רק כדי לשמוע שיש יריד תעסוקה נוסף של סטודנטים בדרום תל אביב, אמרתי שאני לא הולכת כי יש לי להכין עבודה לעוד יומיים (שאגב, חצי ממנה עדיין לא עשיתי) וחברה שלי שהייתה איתי הסכימה ללכת ליריד הנוסף. בשל העובדה שהיא הסכימה ללכת לעוד פאקינג 3 שעות ביריד תעסוקה אחר, היא קיבלה הפסקה של חצי שעה... ואני, בחורה קטנה ומסכנה, מסריחה, מזיעה ורעבה- נשארתי לבד, בודדה בדוכן. שעה אחרונה- חצי מהדוכנים כבר ארזו את חפציהם ורק עבדכם הנאמן נשאר לבד בדוכן, ועוד היה לי תור של אולי 20 אנשים שהשתרך לו מאחור. רציתי למות. בשעה 16:00 - היו לי 4 שיחות שלא נענו. עד שעניתי, היה זה הנהג מונית שהיה אמור לאסוף אותי בארבע לעבודה וצרח עליי בטלפון שהוא כבר מחכה לי חצי שעה באמצע דיזינגוף ואיפה אני. לא שתקתי לו- צרחתי עליו בחזרה: אני פה לבד! יש פה אולי עוד 50 אנשים! לא אכלתי מהבוקר! השתנתי לפני ארבע שעות! את כל העצבים שלי מהבוקר הוצאתי על הנהג מונית המסכן...הוא שאל אם לחכות ואמרתי שיעשה מה שהוא רוצה, במלא אם הוא ייסע יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו. מזה הוא הבין שהוא יכול לנסוע.... אחרי שהסיוט של חיי נגמר וארזתי הכל, התקשרתי אליו בחזרה רק כדי לשמוע שהוא אכן נסע והמונית שלי תגיע בעוד כחצי שעה. כולי עצבנית, ברעידות ועוד שנייה אני בוכה. למזלי היה בלבול בין המוניות ואני לקחתי לחברה שלי את המונית, זאת שהייתה צריכה לנסוע ליריד תעסוקה השני. הגעתי לעבודה, הוצאתי קצת עצבים על המנהלת שלי והלכתי הביתה. בדרך נקרע לי הסנדל ודידיתי הביתה. THE END.
לאחרונה הותקפתי בשל דעותיי. אומנם אחוז קטן מחבריי דוגל בדעות ימניות, אבל הוויכוחים בעבודה חוזרים על עצמם ובייחוד ישנה אצבע מאשימה כלפיי, "השמאלנית בעבודה". שזה דיי משעשע אותי כי כל מי שאני מכירה, דבר ראשון שנאמר לו שאיתי לו מדברים על שני נושאים: 1. פוליטיקה. 2. דת. אלו הם שני נושאים שמבחינתי הם קו אדום ולעולם לא אדבר עליהם. אבל כך יצא שמישהי בעבודה, שלא דיברתי איתה בנושא, התחילה להתקיף אותי על לא עוול בכפי. אומנם אמרתי לה שלא אגרר לוויכוח אבל העצבים שלי פשוט רופפים בתקופה האחרונה.
אז הנה, זה מה שאני חושבת ותתמודדו עם זה:
אני שונאת ערבים. אבל לא בצורה שימנים פשיסטים שונאים ערבים. זה ממש לא בקטע לאומני, בטח שלא בקטע עדתי. זה לחלוטין בקטע דתי. אני שונאת ערבים בדיוק באותה המידה שאני שונאת חרדים מרוקאים, חרדים ליטאים, ברסלבים, נוער הגבעות (לצורך העניין- מתנחלים), נוצרים קתולים וכו'. אני שונאת, אוקיי.. שונאת זו מילה חזקה מידי. אני רואה אותם כנחותים ממני מבחינה אבולוציונית, אנשים שמאמינים בדת כלשהי ללא הבדל בין נצרות-יהדות-אסלאם. לכן מהבחינה הזאת, מבחינתי שאנחנו נשמיד אותם או שהם ישמידו אותנו- לפי הברירה הטבעית. מבחינה אבולוציונית הם לא התפתחו כמו שאני או אנשים אחרים שלא מאמינים בדת/אל התפתחו. לצורך ההשוואה המפגרת, הם לא יצאו "מהמטריקס" והבינו שעד היום אנשים דתיים שחיים באורך חיים דתי הם שבויים של עצמם או של קומץ אוכלוסייה קטן שבעבר ניסה לשעבד אותם ולצערי מצליח עד היום, באמונות תפלות, הפחדות או הבטחות למיניהם וכו'. מעבר לזה, אני מחכה ליום בו אמונה דתית תכנס ל"ספר התורה" שלי- הDSM של המחלות הנפשיות, ואוכלוסיית העולם תבין סוף סוף שאמונה דתית וכל טקסיה הם לא שונים יותר מכל חולה OCD. לדוגמא- לשטוף ידיים או לחזור על צעדים באובססיביות, במחשבה שאם אני לא אעשה את זה יקרה לי או לא יקרה לי משהו רע- שווה ערך מבחינתי להנחת תפילין כל בוקר או לנישוק מזוזה- בשני המקרים האדם שעושה את המעשים הללו חושב שאם הוא לא יעשה אותם יקרה או לא יקרה לו משהו. וחכו, יבוא יום והערך- אמונה דתית יהיה ערך יוצא של OCD.
אני אסווג את דבריי ואציין שכל עוד אמונה דתית לא נכפת עליי מהמאמין בה, היא אומנם לא לגיטימית אבל היא שוות ערך לדרך בה אני חיה. כפי שאני לא אכפה את דעותיי יוצאות הדופן על המאמין בעל הOCD, כך הם לא יכפו עליי את דעותיהם.
לכן אני מצביעה לשמאל. לא כי אני "אוהבת ערבים" או כי אני כזאת סוציאליסטית, אלא כי אני מאמינה שלכל אדם מגיע חופש בחירה, והם לצערי הפלג היחיד כרגע שעוד איכשהו משמר את זה. מבחינת נטייה מינית, הזכות לחיות איך שרוצים וכו'.
אז לא, אני לא שמאלנית שאוהבת ערבים (משום מה השמאל במדינה נתפס רק מבחינה מדינית-ביטחונית). אני שונאת את כולם באופן שווה ורואה אותם כנחותים ממני. הדוס מבני ברק שווה ערך מבחינתי לחמאסניק מעזה. שניהם כופים עליי אורך חיים שהוא לחלוטין לא מקובל עליי. אז בעוד החמאסניק מעזה יורה טילים, הדוס מבני ברק כופה עליי נישואים, גירושין, סגירת עסקים וחוסר בתחבורה ציבורית בשבת- מבחינתי זה אותו דבר.
אז תעזבו אותי בשקט ותנו לי להצביע למי שאני רוצה.
והריי לכם דוגמא-
הריי לכם דוגמא נוספת-
צד א- מייצג את הקול השפוי, האתאיסטי לצורך העניין. צד ב- מיצג את האמונה הדתית. אני לא אומרת חלילה שצד א הוא חסר כל אמונה דתית, בטוח יש בניהם כמה מאמינים באלוהים. אבל הם לא רוצים לכפות את האמונה שלהם, ככל שתהיה על צד ב. לעומת צד ב' שרק רוצה לכפות עצמו ואת דעותיו על צד א. כל כפייה שהיא נובעת מאמונה דתית, כמובן שגם האמונה הדפוקה מין היסוד של "ארץ ישראל השלמה". מבחינה סטטיסטית אגב אני דיי בטוחה שאם יבדקו מדד של אמונת דתית, הרב הגורף של צד ב- בעל אמונה חזקה באלוהים ומעוניין לכפות על הרב את אמונתו בעוד צד א- רובם אינם מאמינים באלוהים. סטטיסטיקה פשוטה.
להירשם לתואר שני (במשפטים בבר אילן) - או לא להירשם, זאת השאלה ?
מצד אחד, אני רק בספטמבר אסיים את לימודי הנוכחים וזו השנה הרביעית שאני מסיימת באקדמיה ואני תוהה אם יש לי כוח לעוד שנתיים. מצד שני, ידיד מאוד טוב שלי גם רוצה להירשם למסלול במשפטים של בר אילן (ככל הנראה לסמסטר חורף), והוא עיוני בלי תזה, שזה מה שאני מחפשת.
מצד שלישי, אני כבר ארבע שנים רק במבחנים ועבודות ואני רק אגיש את הסמניריון האחרון שלי בינואר 15, כשהסמסטר חורף סביר להניח יתחיל בינואר-פברואר 15.
מצד רביעי, אני ממש רוצה לעשות תואר שני ובמשפטים בפרט, והמסלול של בר אילן הוא מאוד טוב והרבה חברים שלי עשו אותו. מצד חמישי, אני רוצה חופש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
היפשושית