משועממת כרונית...

התחשק לי לכתוב קצת. 

יום שישי לבד בצהריים, וואו כמה זמן זה לא קרה לי. הבן זוג שלי במפגש ללארפ הבא שלו. שזה משעשע מאוד, גם בפעם הקודמת כתבתי מהסיבה הזאת, שהוא היה בלארפ. זה הזמן היחיד שיש לנו קצת "חופש" אחד מהשניה. לא שאני חלילה מתלוננת. אני מתה עליו. אבל עברנו לגור יחד לפני חודשיים, עכשיו באמת ואף פעם לא גרתי עם מישהו ולפעמים צריכים קצת שקט.

 אז הכביסה במכונה, אני מפשירה חזה עוף ותכף אלך להכין צהריים ולשטוף קצת את הבית.
זה משעשע איך החיים משתנים ב180 מעלות פתאום. כאילו לא היה כל זכר ל"חיים הקודמים" שלי. אין יותר מסיבות בשישי בערב, יציאות ספונטניות. הכל מאוד מתוכנן ומסודר. אני מרגישה מאוד בוגרת פתאום. 

 יש תכנוני חתונה ורשימת מוזמנים חלקית, תכנונים של בדיקות גנטיות כדי שיצאו לנו ילדים בריאים גנטית. 

גיל 30 פתאום מתפוצץ בפרצוף. יש כאבי ברכיים, כאבי גב, ירידה בשמיעה, השתנה לי החודש שוב המספר במשקפיים ועשיתי זוג נוסף. היום אני מסתובבת עם 4 זוגות משקפיי ראייה שונים בתיק לכל תרחיש. ראייה למחשב לקרוב, ראייה לרחוק וראייה לעוד יותר מרחוק ומשקפיי שמש עם מספר באמצע- בין המרחוקים.

 ואין לי כוח לכלום, אין לא סבלנות לאף אחד. אני רק רוצה להיות בבית שלי, עם הבן זוג שלי, בשקט ולקרא ספר או לראות סדרה, לעשן ג'וינט קטן ושיתפוצץ העולם.

ואוו אני זקנה. אין על זיקנה.