משועממת כרונית...

צהריים טובים....

אין לי מושג איך להתחיל לכתוב על הטירונות....

אז אני אכתוב בשלבים.

ואני אתחיל מה....

בקו"ם

היה קשה לקום בבוקר....

הכל קרה דיי מהר.

דיי מהר הגעתי לבקו"ם, דיי מהר נכנסתי, דיי מהר השם שלי היה כתוב על הלוח, לעלות על האוטובוסים.

ודיי מהר עליתי.

דיי מהר הורידו אותי מהאוטובוס אחרי שראו את התחבושת של הדלקת שלי...

דיי לא מהר חיכתי לראות את הרופא בבקו"ם, ואחרי שעה באמת ראיתי אותו....

הוא היה נחמד. הוא אמר לי איך שאני מגיעה לבסיס שלי ללכת לרופא....

גמרתי איתו....

חיכתי עוד שעה עד שהשם שלי הופיע על הלוח....

עליתי לאוטובוס ותוך חמש דקות הגענו לבקו"ם, לאיפה שמתחיילים.

וכאן מתחיל היום הארוך ביותר בחיי....

"שמי הוא יעל (ג'ק באוור) וזהו היום הכי ארוך בחיים שלי..."

התחלתי את כל שרשרת ההתחיילות, וזה באמת עבר דיי חלק....

חשבון בנק, תמונה, טביעות אצבעות, זריקות...

הרבה "אימל'ה !!!!!!!!" שמאוד עיצבנו אותי... <בנות מפגרות, וסליחה באמת למין הנשי שקורא פה... אני פשוט, באמת ובתמים, לא מבינה למה זריקות מפחידות אתכן !!!!>

אחר כך... לא שלחו אותי לקצין מיון כי היה רשום להם במחשב שאני מיועדת למשרד הביטחון...

אז כל התחקירים הביטחוניים לא היו בסוף לחינם, כמה נחמד....

ואז נתנו לי את המדים.

שלוש שעות הייתי שם !!!

מדדתי, החלפתי, עייפתי....

הכל בגלל שהביאו לי בהתחלה מדים של לוחמת...

אני ?!? לוחמת...?!?! ועד ששמו לב לזה, ועד שאני שמתי לב לזה עברה כבר שעה וחצי...

ואז עוד שעה וחצי של מדידות והחלפות של המדים שלי.....

היה ארוך.

היה מעייף.

וטוב שנגמר.....

אח"כ, אחרי שבדקו לנו את כל הציוד...

התישבנו בפרגולה וחיכנו שיבואו לקחת אותנו למחלקות שלנו....

אלא שמה, לא אמרו לי מספר מחלקה.

ומקריאים שמות, מקריאים מחלקות...

ואותי לא מקריאים.

אח"כ בדיעבד אמרו לי שנתנו לכל אחת את מספר המחלקה, אחרי מדידות המדים... ולי באמת שלא נתנו את המספר.

אני אקצר <למרות שזה היה ארוך... חמש שעות>....

חמש שעות הלכתי ממפקד מחלקה לשני, כדי לשאול אותו אם אני צריכה להיות במחלקה שלו...

וכל מפקד אמר לי את אותה התשובה "לא, לכי תשאלי במחלקה אחרת".

ככה עברתי אולי איזה אלף מחלקות.... וכל מפקד/ת עם אותה התשובה...

בכלל כשאני מסתכלת על זה עכשיו לאחור, ושמה בצד את כל החמש שעות ששאלתי וחיכתי, ושאלתי, והלכתי והלכתי... זה היה מאוד משעשע....

כי.... y אמר לי ללכת ל- z, ו- z אמר לי ללכת ל- x , ו- x אמר לי ללכת חזרה ל- y.... ו- y אמר לי ללכת חזרה ל- x....

וככה עברתי לאותם אנשים, ששלחו אותי שוב לאותם אנשים... שאמרו לי ללכת שוב לאנשים שהייתי אצלם ממקודם.

שורה התחתונה- הצבא הזה מפגר.... אף אחד לא יודע מכלום, ואני שמחה שגילתי את זה כבר על היום הראשון שלי בצבא...

ו....כמו שאימי אומרת, "יד ימין לא יודעת מיד שמאל".

בערך בשש בערב אמרו לי להצטרף למחלקה-1... <שאחרי זה הפכה למחלקה 2- כבוד !>

הצטרפתי, שוב עשו לי את המוות, אמרו לי לחכות פה, לחכות שם...

אבל בסוף עלתי איתם על האוטובוס למחנה 80....

הגענו ל"הילטון", ככה קוראים למגורים שלנו....  - הילטון".

ולדעתי אם פריס הילטון הייתה רואה את אותו ה"הילטון" שלנו, היא הייתה חוטפת שבץ...

:-)

אני לא זוכרת מה עשינו אח"כ.... אני רק זוכרת שהלכנו לישון נורא מאוחר.... ובכיתי הרבה.

בכלל בכיתי הרבה ב-10 ימים האלה... לא הפסקתי לבכות. הייתי מפלצת בכיינית....

אבל כל הבנות בכו.... אז לא כל כך היה איכפת לי...

אני לא ממש זוכרת את הטירונות לפי ימים אז עכשיו אני פשוט אכתוב....

מ"כ, רס"פ, רס"ר, שפצ"ר, מ"פ, סמל, מ"מ, שק"ש, ממ"ש

<אין דבר כזה "ממ"ש", זה פשוט התאים לי...>

אז יש לי 4 מ"כים, שקוראים להם: נוגה <נ. הנאצית>, שירי <נ. המתוקה>, שני <נ. החמודה>, וגל <ז. שהוא בעיני פשוט אידיוט גמור... והוא גם ערס מפ"ת...>

לסמל שלי... קוראים אסף, שוהא חמוד אמיתי... ואני ממש אוהבת אותו...

ולמ"מית שלי קוראים טל... שהיא גם חמודה אמיתית מתחת לכל הפוזה של הדיסטנס....

הם משחקים אותה קשוחים....

אבל אין מה לעשות...

ועד עכשיו מוזר לי לקבל הוראות מאנשים שגדולים ממני ב-4 חודשים.... ואפילו לא.

נו טוב.....

אין לי כל כך מה להגיד עליהם מלבד התפרצויות צחוק לא נשלטות שתקפו אותם לעיתים מאוד מאוד קרובות <באחת הפעמים, 2 מהם אפילו הלכו לצד כי הם לא הפסיקו לצחוק לאיזה 10 דקות> וגרמו לכל המחלקה לפרוץ אחריהם בצחוק אדיר ולקבל מהמפקדים של המחלקות האחרות אזהרות של "תרגעו כולכם !!!" <כולל למפקדים>.....

"האורח החודשי הגיע ? אל תתני לו על הניקיון להשפיע"

זה מה שכתוב בשלט משעשע למדי, שאחת הבנות עשתה, שתלוי בשרותים, שגרם למ"מית שלי להחוויר, אבל לבסוף לאשר אותו.....

אז קיבלתי את המחזור בטירונות, כמו <כמעט> כל הבנות....

הייתה לי שפשפת שבקושי הלכתי בגללה, ושבזכותה קיבלתי פטור מריצות....

הדלקת ביד החריפה לי, בגלל שהפסקתי לשים את התחבושת וגם לקחת את הכדורים.....

ואחרי שראיתי את הרופא בבסיס הוא נתן לי פטור ממאמץ עם הידיים לכל ימי הטירונות ואפילו יותר....

אז יוצא שאני לא עושה שום ספורט בטירונות או מאמץ כלשהו.... < אולי גם בגלל זה לא עליתי ולא ירדתי מהמשקל שלי... :-\ >

מה עוד ?!?! מה עוד ?!?!

סקביאס....

אני לא יודעת אם רושמים את זה ככה....

אבל ככה קוראים לשמיכות בצבא, ולמחלת עור שמקבלים ממנה <אם אני טועה, תקנו אותי>...

חשבתי שיש לי אותה, כי איזה 5 בנות קיבלו אותה.... <כולל גמ"לים לאחת מהן>....

היו לי נקודות אדומות בגב.... שבסוף זה היה סתם מזיעה.... כמו לרוב הבנות שחשבנו שהן קיבלו את זה....

תורנות מטבח

זה חרא גדול.

אבל בגלל הפטור למאמץ עם הידיים חילקתי קנקני שתייה, קוט'ג...

מידי פעם גם שטפתי את הסכו"ם, או שטפתי את הריצפה.... אז זה לה היה כזה נורא....

המפקדים שלי גם נורא התחשבו בי, כי באותו היום גם לא יכלתי ללכת בגלל השפשפת אז ייצא שבתורנות האחרונה של הערב, לא עשיתי כלום חוץ מלמלא מים בקנקנים... ואפילו לא לחלק אותם.

שמירות

השמירות בלילה היו מהנות למדיי....

מה גם שלא סתמתי את הפה לשניה... וכאן אני רוצה לבקש על כך סליחה מליליה שסבלה אותי, ואת הזיוני שכל שלי... שמסתבר שהם רבים....

השמירות בבוקר היו סיוט.

כל שניה נרדמתי וכל שניה ליליה <לליליה, שלום> הכניסה בי מכה במותניים, כי כל הזמן המפקדים שלנו עברו, המ"ממית ופעם אחת אפילו המ"פ...

בזכות השמירות יצא לי להכיר בנאדם מקסים, את אחד המ"כים של הבנים בבסיס... <למ"כ, שלום>....

מטווחים

בעקרון, יום מהנה למדי.

במעשית, יום מטיש למדיי....

אומנם בתכלס נחים כל היום, מנמנמים, ויושבים בצל.... ומחכים לתור של הצוות שלך להיכנס למטווח <כל צוות נמצא במטווח שעה וקצת.... יש 5 צוותים, כך שיוצא לחכות איזה 4++ שעות לתור של הצוות שלך...>....

אבל המטווח עצמו מטיש... גם נפשית וגם פיזית.

וזה גם לא כזה מהנה בסופו של דבר לירות בנשק.....

בזבוז זמן

כולכם וודאי יודעים <או שלא> ששורה תחתונה, כל מה שעושים בצבא זה לבזבז את הזמן....

יש לנו מלא הפסקות... בינהם 3 פעמים ביום "זמן פריסה" שכל אחד מהם זה 15 דקות, בלי כל קשר להפסקות.... <שיכלות להגיע לעד שעה...>

בזמן פריסה אוכלים, משתינים, שותים, מחרבנים... ועושים כל מה בא לך....

אני לא אפרט כאן יותר מידי....

אני רק אגיד שהיו ימים שבקושי היינו עושים בהם משהו... וההפסקות היו נמשכות שעות.

אם זה ביום קבלת הנשק, שחיכנו שעתיים לנשק... ובין לבין הקריאו לנו עיתון, והיינו בשק"ם כמעט חצי שעה....

אם זה בתורנות מטבח, שבין תורנות אחת לשניה <בין הבוקר, לצהריים והערב> יש הפסקה של שעתיים או יותר...>

או אם זה ביום האחרון לפני שיצאנו לסופ"ש, שבו ניקינו את כל ה"הילטון" כי מפקד הבסיס בדק באותו יום את כל המגורים והכיתות...

ובגלל הפטורים שלי שמרתי על המערום כמעט חמש שעות.... שבתכלס ישבתי, שתיתי ודיברתי עם עוד בנות שיש להם פטורים. <מערום= בשיעורי ספורט או בניקיונות, כשאי אפשר להיות עם הנשק, שמים אותו בצד, ב"מערום", ומערום זה מן קוביה כזאת שבונים עם הנשק... והבנות של הפטורים שומרים עליו>

טיפים קטנים למתגייס הצעיר

אני אומנם עדיין "פעורה" ולא מבינה כלום.... אבל אני חושבת שיש כמה דברים קטנים שלמדתי על בשרי שאני יכולה להעביר הלאה....

1. חופ"ל- החובש הפלוגתי.

אם אתם רוצים מנוחה במהלך יום מפרך... בקשו בתחילת היום לראות חופ"ל.

אצל החופ"ל אתם יכולים לחכות שעות לתור שלכם <הכי הרבה שחיכתי- שעה וחצי, הכי פחות- חצי שעה>.... ובינתיים לשבת בשמש החמימה, לנמנם ובקיצור לנוח ולעשות כלום....

מה גם שאם יש לכם באמת בעיה <או שאתם יכולים גם להמציא בעיות...> ושולחים אותכם לרופא הבסיס.... אתם גם יכולים להוציא פטורים.

2. רופא הבסיס- אם חשבתם שאצל החופ"ל זאת שעת מנוחה.... חכו שתגיעו לרופא הבסיס.

אצל רופא הבסיס יצא לי לחכות שעתיים+... <הכי פחות שעה>.....

ואצלו גם קיבלתי את הפטור ממאמץ עם הידיים ופטור מריצות...

וגם הכרתי אצלו את אפריל <שמה האמיתי שמור במערכת>, בלוגרית כמוני מהמחלקה שלי, שחיכתה לחזרתה הביתה כדי לכתוב פוסטים על הטירונות...

3. שפשפות, התנפחויות ושאר ירקות- יש לכם את זה <ולי באמת היה !> גם אם אין לכם... תגידו שיש, למפקדים... והם כבר יתנו לכם לשבת בצד.

אני הולכת לספר פה משהו סודי ביותר.

באחד הימים שהייתי עייפה רצח, והיו לנו מלא שיעורים....והעיינים שלי לא הפסיקו למצמץ מעייפות... ואם הייתי נרדמת ולו לשניה, הייתי חוטפת על הראש....

התחזתי לחולה אנושה <אפריל, סודי שמור אצלך!!!>....

הרטבתי את הפנים, הרפתי את העיניים, גלגלתי אותם, הרעדתי את היד, תפסתי את הבטן כאילו יש לי בחילה.... ועוד ועוד ועוד....

ידה, ידה, ידה....

המפקדים שלי אמרו לי בסופו של דבר לשבת מחוץ לכיתה, ישבתי 45 דקות, עד שהשיעור נגמר, עצמתי עיניים קצת, נחתי בחוץ באוויר, שתיתי....

והכל עבר יפה.

קחו את הטיפ הזה לתשומת לבכם והשתמשו בו בתבונה !!!!

טוב, עייפתי מלכתוב.

אני פה כבר למעלה משעה....  היד כואבת לי...

ונמאס לי.

אחזור מאחור יותר ל "פוסט טירונות, מס' 2".

עבדכם העייף.....

נב. ישנתי בסופ"ש הזה, אם מחברים לי את כל שעות השינה... כמעט 20 שעות !

נחמד לי....

שלום רבותיי.

חזרתי מטירונות, לסופ"ש.....

עכשיו אני הולכת לישון לי....

פוסטים רבים יבואו בהמשך.

עבדכם העייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייף.