עדיין קשה לי להתרגל למנטליות הזאת, התגייסת לצבא או לקייטנה?
זה לא קל, זה לא להיות כל הזמן בבית, אבל זה לעשות תפקיד משמעותי ועם כל כך הרבה אחריות.
אני באמת לא מבינה את הגישה הזאת, הסתייגות ענקית ממשתמטים אבל לרגע לא מפסיקים לקטר, ולקנא באלו שויתרו על השירות הצבאי שלהם.
להתווכח על כל יום בבית, לא לרצות לתת מעצמך, לא לעזור לסביבה שאתה כל כך תלוי בה.
זה סה"כ שנתיים מהחיים שלהן, שהן נותנות למדינה, שנועדו שהן יעשו ויתרמו להגנה על המדינה והן לא מפסיקות לקטר.
אז מה יקרה אם הן יהיו יום פחות בבית? העולם יחרב? השחרור יתרחק?
אני מבינה שהמערכת הזאת שוחקת,חסרת היגיון ושהרבה יותר כייף להיות בבית, אבל זה כל כך לא מובן מאליו.
תשאלו אנשים אחרים מה זה צבא, אנשים מחוץ לארץ, יגידו לכם שזה להיעלם לשנה וחצי,שנתיים ולא לחזור הביתה.
אז פה משלמים לכן,כן באמת משלמים על זה, כי זה לא ככה בכל מקום.
אתן פעם בשבועיים בבית, אתן מקבלות ימי כייף ודברים מעניינים לעבוד איתם,אנשים חדשים ומעניינים להכיר ועדיין לא מעריכות כלום מזה.
מה קרה ללהאמין בתפקיד הזה, לדעת כמה הוא חשוב ולשים זין על מה שאחרים חושבים? הרי הם לא יודעים דבר על מה שאנחנו עושות שם.
לא לוחמות, אבל הרבה יותר משמעותיות לדעתי למערך הלוחם. תאמינו ביכולות שלכן, במשמעות של המשמרות, במשמעות של המילה שלכן בקשר..
לאן האחווה והרעות שהכרתי נעלמו? איפה זה לבוא סתם לשבת בחמל להעביר תזמן, לבוא להחליף כדי שלחברה שלך יהיה יותר כייף, איפה זה לפרגן
לחברות ביום ולתת מכל הלב? כל אחת רק בשביל עצמה, יוצאת לקורס רק כדי לברוח מהתפקיד? ואז מה..ואז החיל הזה לא מתפקד כי החילות שלו
יוצאות לפיקוד מהסיבות הלא נכונות..
מה נשאר להגיד..
איזו הרגשה מוזרה, להיות בטקס מהצד של הצופה, להיות גאה בחיילות שלי שסיימו קורס מפקדות ולקוות שהן יצליחו לגרום לחיילות שלהן להאמין בתפקיד שהן עושות.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
