כל כך מהר ובן אדם שהכרת הופך ליצור חסר ישע שתלוי בתרופות כדי להמשיך לחיות.
בן אדם שתלוי באחרים כדי לעשות את הדברים הפשוטים ביותר. בשניה, ונלקחה ממנו העצמאות.
בהינד עפעף ,לבן אדם נשאר זמן קצוב. זמן יקר, זמן קשה.
ואני תוהה איך אנשים עדיין ממשיכים לעשן, ממשיכים לעשות דברים שיהרגו אותם יום אחד כשהסיכון הזה ידוע להם.
אבל עד שמשהו כזה לא יקרה לאחד שהוא קרוב, זה לא ירד להם לתודעה.
עד שלא יהיה מאוחר מידי.
איך העולם ממשיך להסתובב? איך אפשר להמשיך להסתובב איתו?
איך מתמודדים עם העובדה, שבן אדם שאוהבים, לא ישאר פה עוד הרבה.
שעולמם של היקרים לכם, הולך להשתנות מהקצה לקצה.
איך ממשיכים מפה, איך נשארים חזקים לסייע להם ולהיות סבלנים?
במצבים כאלה, כוחו האמיתי של הבן אדם מתגלה.
להמשיך יום אחרי יום לשים חיוך על הפנים, גם אם מזוייף, גם אם רק כדי להסיח את הדעת מהמחשבות הקשות.
לסעוד, לתמוך, להעביר את הזמן. להימצא בין אותם ארבע קירות במשך חודשים.
היא כל כך חזקה ונאמנה שאני לא יכולה להימצא במקום אחר לדעת שאני לא יכולה לעזור לה.
זה משהו שאי אפשר לעבור אותו לבד. כאילו החיים מציבים לנו מבחן, לראות איך נתמודד כשאנחנו לבד.
אנשים מתים, אנשים חולים, אבל אתה לא מצפה שזה יכה בך כך, ללא כל אזהרה.
הכל פתאום מתגמד, חסר משמעות, שולי.
היציאה של יום שישי, החברים הרחוקים,שיח עם אנשים,הכסף, המראה, החיילות.
ומצד שני, החיים קצרים מידי, שצריך לנצל כל שניה ולהנות מהם.
אבל למי יש חשק לנצל אותם כשאחרים עוברים סבל כזה.
הייתי רוצה שהשלג שוב יפול, יכסה הכל בלבן.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
