יאו, הזוי.
חצי שנה אחרי, אולי קצת יותר, שלא כתבתי פה ולא קראתי.
החלטתי לחזור קצת אחורה, לקרוא מי אני.
ציפיתי לקרוא הרבה פוסטים ילדותיים שמתעסקים בהתבגרות טיפשעשרה, ולא זה מה שמצאתי.
פעם אחרונה שכתבתי היתה בסיום הטירונות, מאז עברו כמעט 9 חודשים בצבא.
בשבועות האחרונים התחלתי לתהות לגבי עצמי, מי אני בתוך עולם המבוגרים הזה שהגעתי אליו.
נלחמת בשיניים כדי לא להתבגר, כדי לא לאבד את התמימות שלי ואז הערכים שלי.
עכשיו כשקראתי הבנתי, כל מה שהאמנתי בו, כל מה שריגש אותי, כל מה שהוביל אותי עד הצבא,
כאילו נעלם לי בצבא, כאילו זה כבר לא חשוב מה העקרונות שלי, מה מוביל אותי, המערכת הזאת לא דורשת ממני את זה.
ההתבגרות בצבא נובעת מזה שאתה עומד לבד, אתה לבד בלי הגב של הבית של החברים של המשפחה, לבד מול מערכת שמורכבת מסוגים שונים של אנשים, דומיננטים יותר ופחות.
ואתה צריך להחליט מה אתה שומר לעצמך לאזרחות, מה אתה זורק, ומה אתה לוקח מהאנשים החדשים שהכרת, מהמערכת החדשה.
נורא קל לזרוק את הכל ולהמשיך לפי מה שהצבא רוצה שתהיה.
לזה אני לא מסכימה, לא מוכנה לאבד את הבסיס שלי, והצבא, הצבא הוא כל מה שאף פעם לא רציתי להיות.
ואני לא יודעת מי אני עכשיו ולכן כל כך קשה לי להילחם בזה.
מי ישנה את מי, אני את הצבא, או , הצבא אותי.
מחפשת את עצמי, אני בטוחה שאני אמצא, ואני בטוחה שאני לא אתאכזב ממה שאני אמצא.
יש דברים, שצבא שלם לא יכול להילחם בהם,
וזה הרגשות והרגישות שלנו, מקווה לשמור אותם צלולים, לא לאבד אותם.
לא לאבד את עצמי.
אמשיך לכתוב.
זה עושה לי טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
