הבית שלהם כבר היה בטווח ראייה ועוד לא היה לי ברור מה עליי לעשות. התיאוריה היתה בסדר, אבל איך אני הולך לעשות את זה, לא היה לי מושג. המילים שהאיש עם המעיל החום אמר לי עדיין הדהדו במוחי. זה היה אותו איש שכל כך הפחיד אותי בהתחלה ורק אחר כך התברר לי שהוא רוצה לעזור לי. הכל תלוי בנסיבות שבהן מכירים מישהו, כנראה

. "אתה חייב לעשות את זה עכשיו כי לא תוכל לחזור אחר כך".

"צריך להדריך את ג'ימי קולדפרי לעולם הבא, אתה לא רוצה שיקרה לו מה שקרה לך"

התקרבי לבית לאט, מקווה שמתי שאגיע כבר אדע מה לעשות. הסתכלתי כל הזמן מסביב כדי לודא שאף אחד לא רואה אותי עד שלבסוף נצמדתי לאחד הקירות של הבית והתחלתי לעבוד על התוכנית שלי. כל מה שיכלתי לדעת היה שהוא יתעורר מתישהו בחדר שלו מת, ואסור שמישהו יראה אותו. אני צריך לדאוג שהוא יגיע כמה שיותר מהר לבית קברות ויפתח את הקבר הנכון.

"אתה נבחרת להדריך אותו כי אתה מכיר אותו הכי טוב"

שמעתי את האיש אומר לי שוב. הפעם לא הייתי בטוח אם נזכרתי בזה או שהוא באמת אמר את זה. הסתובבתי, והוא לא היה שם.

"תתרכז במטרה!" קולו נשמע שוב.

ניסיתי לחשוב איך יכול להיות שאני מכיר אותו כל כך טוב אם מעולם לא נפגשנו. אמנם הוא גר קרוב אליי, ואמנם אני מכיר את ההורים שלו טוב, אבל זה לא אומר שאני מכיר אותו.

ניסיתי להמשיך את קו המחשבה שהיה לי כמה דקות לפני. גיליתי מי זה ג'ימי כשנזכרתי שלפני כשנה שמעתי את אמא שלי מדברת עם רותי עם כך שהיא שוקלת לאמץ ילד ושהיא מצאה נערה שנכנסה להריון ורוצה למסור את הילד שלה לאימוץ, השם משפחה שלה היה קולדפרי. אני זוכר שאמא שלי הבטיחה לה באותו יום שהיא תעזור לה בכל מה שתוכל בגידול הילד, בדיוק כמו שרותי עזרה לה איתי ועם האחים שלי.

ואז נזכרתי בעוד משהו חשוב- מתי השיחה הזאת התנהלה. לשכן שלי יש בעיות רפואיות, לכן הוא צריך ללכת פעם בכמה זמן לבית חולים לשבוע בערך והוא לא יכול להיות באירועים מרגשים מדי, ובגלל זה כנראה הוא לא היה בהלוויה שלי. השיחה הזאת נערכה בזמן שהוא היה בבית חולים. רותי כמובן היתה איתו וישנה במלון קרוב לשם כי הבית חולים היה במרחק של כמעט שעתיים נסיעה. בכל מקרה, היא ואמא שלי דברו בטלפון יום לפני, ואמא שלי ספרה לה שלה ולאבא שלי יש תוכניות ליום הנישואין שלהם שחל יומיים אחרי ושהם מחפשים בייביסיטר. אחרי השיחה אמא שלי באה אליי בהתרגשות וספרה לי שרותי באה במיוחד מהבית חולים בשביל לשמור על אחים שלי, כי גם אני לא יכלתי לעשות זאת באותו יום. היא כל כך התלהבה שהיא אמרה חצי בצחוק שאני יכול להרגיש בטוח כי לא משנה מה יקרה רותי תמיד תדאג לי, והיא אמרה שהיא מצטערת שאין לה ילדים גם כדי שהיא תוכל להחזיר לה את הטובה.

ואז הבנתי.

ג'ימי חי באותה סביבה שאני חייתי. יש לו את אותם 4 אנשים שטיפלו בי, ההורים שלי והשכנים שלי, יש לו את 2 האחים שלי שבוודאי יהיו כמו אחים בשבילו, הוא גר בבית ליד הבית שהיה שלי ובמקום שאני ביליתי חלק גדול מהילדות שלי...

אז טיפסתי דרך המרזב לחדר שתיארתי לעצמי שיהיה שלו. פעם זה היה חדר משחקים שהיה בו שולחן הוקי אוויר ופינג פונג ועכשיו כמו שחשבתי זה היה החדר שלו. נכנסתי פנימה. כמו שאני מכיר את רותי, היא לא תתן לו לעלות ישר אלא תכין לו משהו לאכול ואז הם ידברו על מה שקרה, כך שידעתי שיש לי עוד זמן. התחלתי בעבודה.

-

ג'ימי רץ מתנשף במורד המדרגות ומצא את אמו המאמצת. הוא נתן לה את הפתק שמצא מתחת לכרית שלו וחיכה בקוצר רוח שתסביר לו מה הוא אומר. במקום לעשות זאת, היא פשוט חייכה חיוך קטן ומבין ואמרה לו בשקט: "תתלה את זה על הלוח, יום אחד זה יהיה שימושי".

כך הוא עשה. במשך השנים החדר של ג'ימי השתנה ועוצב מחדש עשרות פעמים אך דבר אחד נשאר על הלוח תמיד. זה היה ציור של מלאך זקן  שנמצא במקום עם הרבה עצים ועלים, ציור שגרם לג'ימי לזכרונות עמומים מילדותו על הלוויה של מי שאמו כינתה אותו "המלאך שלך". ג'ימי כבר שכח מה כתוב מאחורי הציור אך הוא תמיד השרה בו ביטחון.

כשהגעתי ליעדי שמחתי לפגוש דמויות שלא ראיתי מזמן. במיוחד את סבא שלי, שהיה זה שכיוון אותי לפסל. הוא תמיד טען שלעולם לא יוכל להבין את הדור הצעיר והיה משועשע לשמוע שצדק. יותר מכולם הוא התלהב מהפתק שהשארתי לג'ימי. לטענתו, זה ממצה הכל. הוא אמר שהיה רוצה לקעקע את זה על גופו, אם זה היה אפשרי. ידעתי שהוא אומר את זה סתם אבל בכל זאת זה החמיא לי. "פשוט", הוא אמר, "אך ממצה בצורה נפלאה".

-

כשג'ימי התעורר היתה לו תחושה מוזרה של חוסר משקל ועם זאת כבדות בלתי מוסברת. הוא הסתכל על התמונה שהיתה תלויה לו על הלוח, אליה תמיד פנה כשהרגיש תחושה מוזרה או כשהיה צריך חיזוק כלשהו. הפעם התמונה הזו משכה אותו יותר מתמיד. בתוך תוכו הוא ידע שהיום הזה לא היה כשאר הימים. הוא הוציא את הנעץ והפך את התמונה. 5 המילים היו כל מה שהיה צריך כדי להבין את המצב. מאז גיל צעיר ידע להתמודד עם דברים כאלה, ומעולם לא הכחיש שזה יקרה גם לו, וגם לא חשש מכך. הכתוב היה גם מאשר, גם מרגיע, וגם מנחם.

כל סוף הוא התחלה חדשה.