בחסות משרד החקלאות:

אני יודע שחיכיתם,אבל לא באמת חזרתי.סתם עדכון לשם הגיוון.וגם כי לא מזמן החלטתי שאני רוצה לכתוב סיפור קצר.אז ספונטנית התחלתי לכתוב.

זה לקח בערך חודש לסיים אותו,כי אני מאוד לא עקבי בהחלטות שלי.אבל התאמצתי,התעצלתי,ובסוף הוא מוכן.

למרות שזה הסיפור הראשון שכתבתי אי פעם,תרגישו חופשיים עם הביקורת.אחרת אנלא אשתפר,ואולי לא אצליח להיות סופר גדול P:

אדום..

אדום.בכל מקום.אורות אדומים.תלוים באוויר,בגבהים שונים.בדרך כלל בזוגות.

עיגולים,ריבועים ושלל צורות שונות.בצד יש גם אור אדום בודד.בן הזוג שלו לא עובד.

אור אדום גבוה אחד,מעל כולם,מרחף באוויר.צורתו-עיגול מושלם.

אדום..

קול טרטור עמוק עולה מכל כיוון.באוויר נישא ריח חריף.האורות האדומים דוממים.

פתאום..האור האדום העליון התחלף לירוק,השאגה גברה..והמכוניות התחילו לנסוע.

שנים שאני עובר בצומת הזה.נכון,שבפעמים הראשונות זה היה באוטו החדש(לאותה תקופה) של ההורים.עכשיו זו הBMW החדשה שלי.זה לא משנה.

שנים שאני עובר כאן,ואף פעם לא שמתי לב לכמה יפה הגיאומטריה הזו של אורות המכוניות העומדות בפקק.אנשים לא שמים לב.הנהג של האוטובוס עסוק בכרטיסיות שלו.

עובד חברת החשמל ממהר הביתה,הילדים כבר מחכים.

זה לא שעצרתי להסתכל,אבל לרגע זה נראה לי מוזר שכ"כ הרבה סימנים על הכביש השארתי בצומת הזה,אבל אף פעם לא שמתי לב לאורות האדומים,כמו צבא שמחכה..ואז מסתער.

אני ממשיך לנסוע,והאורות ממשיכים להתחלף.

משמאלי אני מבחין בסובארו.ישנה.מודל 94.היא עומדת בקצב,בינתיים,אבל אם אפשר היה לראות עליה זיעה,אני בטוח שלא היה מזיק לי גלגל הצלה באוטו.

הנהג בכל מקרה,נראה רגוע.

אני לא אוהב לשפוט אנשים לפי המראה,אבל אני אומר לעצמי שזה תהליך ביולוגי הכרחי.זה מדהים איך תוך שבריר שנייה המראה של האיש עובר מהעין למוח,מעובד,ומוסקות מסקנות שגורמות לי להבין-האיש עני.הוא נוסע עם חלונות פתוחים,כשבחוץ,למרות שערב,30 מעלות.פנים המכונית נראה ישן,וכך גם הבגדים שהוא לובש,והכובע..כובע של מיקי מאוס.ישן.אולי בן גילי לפחות.משהו בכובע הזה מושך את העין שלי.

שנייה אחרי אני מודה לאלוהים שנהג המשאית כן צפר,ושעוד לא הגעתי לקצה השביל ההוא,שבסוף העולם.

כולנו משלמים מיסים.חלק ביתר קלות,האחרים משתדלים בכל כוחם.אבל אף אחד לא עומד בתור 5 שעות,כדי לברר למה מס ההכנסה הוריד ב200 ירוקים יותר,רק כדי לגלות בסוף שהאדון הזקן הנחמד,עם שעון הרולקס על היד,יכנס לפנייך,ואחריו המשרד יסגר.

יצאתי מהמשרד הממשלתי,התנעתי את הסובארו ונסעתי.

רבים מחבריי לעבודה בסניף של פיצה האט,שואלים אותי מדי פעם למה אני לא מחליף את האוטו.לא באמת אכפת להם,זה רק הרצון להראות שלהם יש גדול יותר.

אני עונה את גיבוב השטויות הרגיל: זה האוטו שאבא השאיר לי,כבר לא מייצרים מכוניות איכותיות כאלה,ובכלל-המזגן שלא עובד זה קמע המזל שלי מהתיכון(בזה יש אמת.גם אז הוא לא עבד).

אני אגיד הכל,בנסיון להסתיר את האמת,שלמרות מה שנראה היא הכי פשוטה שיש:אם אני בקושי מצליח לממן את הדלק,ומוכן לבזבז 5 שעות על 200 שקל במשרד ממשלתי בלי מזגן,מאיפה יהיה לי הכסף לקנות אוטו חדש?

הם לא יבינו.כי בואו נודה באמת,אתה לא מבין דברים כאלה כשאתה בן 25 ,ואתה עובד בפיצריה כעבודה זמנית בזמן הלמידה לתואר ראשון.

כדי להבין,תצטרך להיות ב10 שנה מבוגר יותר,בלי כסף לטלוויזיה בכבלים,עם קריירת נצח בפיצריה.היי,זה בדיוק אני.זכיתם בלוטו השבועי.

אז המשכנו לנסוע.עוד רמזור חולף ועוד צומת.הסובארו נשארה תמיד משמאלי,כמו כלב זקן שמלווה את בעליו,אבל מתקשה לצעוד לצידו.עם זאת,היא המשיכה בכל כוחה ולא נותרה מאחור.

שמתי דיסק של הרולינג סטונס בדיסק פלייר החדש,והצלילים החלו להרגיע אותי.

עצרנו ברמזור הבא.קבצן,מהסוג שדופקים על חלונות של מכוניות בצמתים וממלמלים משהו בשפה שאפילו באוניברסטיאות לא לומדים,דפק על החלון שלי.פתחתי ונתתי לו קצת כסף.

תמיד חינכו אותי שלעזור לזולת,ובמיוחד לחלשים,זו מצווה.המשכתי להאמין בכך עוד הרבה זמן אחרי שאלה שחינכו אותי עזבו את העולם.

הקבצן חייך,מלמל עוד כמה משפטים והמשיך במסע לגיוס כספים למען קניית בקבוק הוודקה הבא.

ראיתי את האיש העשיר ב BMW החדשה נותן קצת כסף לקבצן.כבר לא רואים את זה הרבה בימנו,למרות שזה תמיד נחמד.חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך.

כנראה שדמותו של הקבצן כבר פינתה את מקומה בראשו לארוחת הערב היקרה,למוסיקה ושאר הדברים השמורים לאנשים שנולדו עם כסף בחבל הטבור.אבל כסף הוא כסף,והוא תרם,גם אם מכוונות לא אציליות כמו שאני הייתי רוצה.אני בטוח שהקבצן,כשיקנה את הוודקה שלו,לא יטרח לחשוב על הכוונות שאולי היו לאיש שתרם לו את הכסף.

המשכתי להרהר בזה,עד שהצפירה מאחורי החזירה אותי לעולם,ונזכרתי שאם אני לא אתחיל לנוע,האיש מאחורי עלול לאחר ב2 דקות לארוחת הערב שלו.תודה אלוהים שלא בראת צרות גדולות מאלה בעולם.

עוד צומת חלף ועוד אחד.רציתי שתיגמר כבר הנסיעה הזו.אני אוהב לנהוג,אבל אני לא טיפוס של נסיעות ארוכות,במיוחד עם הרעשים שהסובארו הישנה הזו משמיעה.

התחלתי להאיץ.דוושת הגז כבר נגעה ברצפה.גם הסובארו האיצה."מה הוא חושב לעצמו?” תהיתי.היינו בכביש של 100,ואנחנו נסענו לפחות 140.זה נמשך ונמשך.בסוף הבנתי:אין לו מטרה,הוא נוסע כדי לעקוף אותי.זו תחרות..ואני בהחלט לא הולך להפסיד בה.

קילומטר למחלף שאני צריך,שם אני פונה לאשדוד.אבל קילומטר זה אלף מטרים שלמים.אלף מטרים שאותם אני אעבור לפניו!

הבנתי שאני כבר מאחר.עוד 10 דקות אני אמור להיות באשדוד,אבל יקח לי לפחות חצי שעה להגיע לשם בקצב הנוכחי.האצתי.תוך כדי שמתי לב שמשמאלי,גם ה BMW התחילה לנסוע מהר יותר.מה הקטע?הוא מנסה להתחרות בי או משהו?

התעלמתי והמשכתי לנסוע.נזכרתי בפעם ההיא בגן כשכולם ניסו לבנות את המגדל הכי גבוה מקוביות.בהתחלה לא שמתי לב כ"כ והמשכתי לצייר את הג'ירפה שלי,אבל אז משהו בי כאילו ציפצף ולא יכלתי שלא להצטרף לתחרות.לא ניצחתי בסוף,ומאוחר יותר,בתיכון כבר,הבנתי שיש לי נטייה להיגרר לתחרותיות מיותרת.

"למה אני חושב על זה עכשיו?” שאלתי את עצמי.ואז הרגשתי מעין רעד בכל הגוף,לחצתי על הגז בכל הכוח ועברתי להתבונן ב BMW.הוא ביקש את זה,עם ה BMW החדשה שלו והחיוך המתלהב.הגיע הזמן להראות להם שגם אנחנו פה,גם אם החליפה שלנו עולה פחות.

חצי קילומטר למחלף.כבר אין פה מכוניות.זה רק אני והוא.פתחתי את כל החלונות החשמליים והרוח שאגה כמו רעם של תותח,רק בלי ההפסקות לטעינה.

שכחתי הכל:לאן אני נוסע,איפה הפנייה הנכונה,מה אכלתי בבוקר.לא שמעתי יותר דבר.ראיתי רק אותו ואותי,ובמרחק את אורות המחלף.זה היה עניין של כבוד עכשיו,של להוכיח לו שהוא לא יכול להביס אותי עם הגרוטאה הזו.

100 מטר למחלף,המנוע כבר לא עומד בעומס.לחצתי על הגז עוד קצת,אולי משהו ישתחרר.

דמיינתי את ההבעה שתהיה על פניו כשיגיע שני.זרקתי את הזהירות לעזאזל,הפסקתי להסתכל לצדדים ופשוט המשכתי אל האור של המחלף הענק.

נכנסו למחלף.אומרים שברגעים האלו הזמן מאיט את צעדיו,כמו דורש ממך לזכור כל רגע,כל נצנוץ מראה,כל מבט.הוא לא האיט..

הכל חלף בשאגה,וגדר הבטון בקצה הפנייה קידמה את פנינו בברכה.לא הספקתי לראות את ה BMW,אבל שמעתי את הרעש המזוויע של מתכת פוגעת באבן.שנייה אחרי כבר לא ראיתי דבר.

אדום.

אדום.בכל מקום.קולות של סירנות עולים באוויר.אני נסחף.זה כמו ים של אדום שסוחף אותך.אני כבר לא מרגיש דבר,רק ריקנות ושלווה.אם ככה זה בעולם הבא,למה לעזאזל אנשים מחכים?!

התעוררתי 5 ימים אחרי במחלקה לטיפול נמרץ.בקושי הזזתי את הראש שמאלה.המיטה שלצידי הייתה ריקה.אבל כובע המיקי מאוס שלי הונח על השידה,כמו שומר דומם.נרדמתי שוב.

כשהתעוררתי,הרופא עמד לצידי.”היה איתי עוד בחור.הוא נהג בBMW שחורה.אני חושב שהוא גם התנגש בקיר.איפה הוא?” פלטתי בלי לחשוב.באותו רגע,זה נראה לי הדבר הכי חשוב בעולם.

“הוא שוחרר אתמול.הנזקים לא היו קשים.אני מניח שהוא מודה לאלוהים ולממציא כרית האוויר.מה שאי אפשר להגיד עלייך".

כשהרופא שאל אותי אם התחרות הייתה שווה את הפגיעות הקשות בעמוד השדרה,שיקשו עלי ללכת במשך כל חיי,לא התרגשתי.לא טרחתי להסביר לו את ההגיון שלי.הוא במילא לא יבין.אנשים כאלה,שהדבר הכי טריוויאלי בעולם בשבילם הוא לטוס לחופשה פעם בשנה,לא יבינו את הלוגיקה שלי.

אבל כשהוא הסתכל בי בעצבות ושאל: “האם מה שעשית,הביא לאיזשהו שיפור בחייך?” הבנתי..