שחר אדום- סין

לא מעט אנשים מאמינים שאם יגידו את מילת הקסם וינקשו ברצפה שלוש פעמים ברציפות, הם יגיעו לקנזס, לאמריקה, לסין או לכל יעד נחשק, וכל הצרות יחלפו להן ביעף. ככל שהמצב נעשה מורכב יותר בארץ, אני שומע יותר ויותר הערות בסגנון: "איך שהייתי מתחלף איתך בשניה. לוקח הכל ועף מהמדינה הזו", או "כבר אין הזדמנויות בארץ. חייבים לצאת החוצה, אם רוצים להתקדם בחיים". בתור אחד שגר כבר עשור במדינה זרה, אני יכול להבין את הבסיס לטענות הללו, אך כמו שגורי אלפי אוהב לומר: "כן, אבל…."

אם ניקח את סין לדוגמא, מרבית האנשים נסדקים כבר במפגש הראשון עם המדינה האסייתית או יותר נכון, בהתנגשות החזיתית בין סין המדומיינת למציאות התעשייתית. לא, ואל תגידו לי שיש מקומות יפים בסין. זה קצת כמו לחפש את זוכה פרס נובל העתידי בכיתת מב"ר. מה גם, תפיסתית, אתה לא בא לסין על מנת לתור אותה, אלא לחפש הזדמנות עסקית או ללמוד סינית ולצפות בפנדות לועסות במבוק. אז אחרי המפץ הראשוני, איסוף איטי של שברי המיתוסים, מחשבים מחדש ומחליטים האם להישאר או לעזוב.

כשמישהו חדש מגיע לשכונה, הוא תמיד מתעניין ושואל, "ואיך היה לך?" ומחכה בכיליון עיניים שמישהו ינגב לו את המועקה מהפנים. אז התשובה היחידה שלי, האמיתית והכנה, היא: "דיכאון קליני". ששה חודשים של דיכאון מתמשך שנע ברבדים שבין "יחסית סבבה לזה שאין פה מה לאכול", לבין "מה לעזאזל אני עושה פה..@##?". זה שלב קשה. טירונות מנטלית. הרחק מהחומוס והבירה בבר מתחת לבלוק. בלי הרבה חברים, בלי חברי אמת, בלי גבינה לבנה ובלי הים, אוו הים.

ההמשך כמובן בבלוג מדד האושר - אהבתם? תגיבו, תפיצו... 

https://madadaosher.blog/

היא פה לידי. יפה כל כך. עיניה כחולות ועמוקות כמו הנשמה שלה. היא מחייכת אמת אלי. באה לנשיקה. שפתיים נוגעות בשפתיים והולכות. היא חוזרת עם בובת דובי שנגררת באלגנטיות על הרצפה. כרבולת שיער מזכירה את שלי, גם העיניים מתלכסנות בצדדים. הסנטר לגמרי של הדר. יש לה סוס מעץ ומנהרת משחק וצעצועים שלוקח לנו חצי שעה לסדר אותם בסוף היום. היא מטפסת על ההליכון החדש – זה של הגדולים. מעלה עליו את קופסת הקוביות. מושכת את כריות הספה ומניחה את ראשה ברוך עליהן כמיטה ארעית. יד אחת קטנה אוחזת אוזן. זה מרגיע אותה. היא אוהבת לראות פרפר נחמד ודגדוגים. יש לה העדפה ברורה לקולו של עוזי חיטמן. היא רוקדת כשהיא שומעת מוסיקה. היא בודקת גבולות ומחייכת. רצה למטבח ומוציאה את תכולת הארונות במהירות הבזק. בוכה כשאומרים לה "לא" ו"אסור". צוחקת מלוא הבטן כשאני "אוכל" אותה. כשהיא מתעייפת, היא יודעת לספר לנו שזה הזמן לישון. אני מרגיש שזכיתי.

כשהנייד שלי נעול, מופיעה תמונה של הדר. כשאני פותח אותו, התמונה מתחלפת לאריאל. מתוך תוכנו נוצרה ישות קטנה שלקחה קצת מפה וקצת משם ושדרגה אותנו. אני מלא-מלא אהבה לשתי הבנות הללו. עוד שלושה ימים מהיום, נחגוג חגיגה כפולה. אריאל תחגוג שנה והדר תחגוג שלושה עשורי קיום בעולם הזה. שתיהן ילדות יום הולדת. יש לי שתי קשתיות בבית. שמפיצות אור צבעוני לכל מקום ושולחות חצי אהבה ממוקדים היטב לתוך הלב שלי. 

להיכנס או לא? זו השאלה. הפסקת האש הזו, לצערי, לא שווה את דף ה-A4 שהיא כתובה עליו. בתור אדם שגר שלוש שנים באיזור שדרות ואשקלון, אני יודע מה זה "נפילות" ואיך תחושת חוסר האונים יכולה לחלחל לתוך העצמות. אני רואה את ביבי ומשחזר פסקאות מתוך הנסיך של מקיאוולי. חבל שאף אחד בממשלה לא קרא אותו גם. קטונתי מלומר האם צריך להיכנס או לא. חבל על כל דם שנשפך. שלנו ושלהם. מצד שני, כוח הרתעה יוצרים בלי הרבה מילים. כשאתה הולך ברחוב ואתה רואה אדם שמפחיד אותך מסיבות כאלה או אחרות, זה לא כי הוא אמר לך: "או, או, כמה שאני מפחיד, תזהר עכשיו." זה נבע מגודל, תגובה או מבט מזרה אימה בעיניים. גיוס של 75 אלף חיילי מילואים היה צעד מרשים מבחינה פוליטית, אבל לא הצליח להפוך לכוח של ממש. הם עדיין יורים עלינו. אחד החוקים הראשונים והבסיסיים בקרב מגע הוא הכרעת היריב כמה שיותר מהר. ככל שהזמן נוקף והקרב ממשיך, שני הצדדים יכולים להפסיד. גיוס המילואים היה הכנה לקרב, חימום הגוף ולבישת כפפות האגרוף, כמה קריאות באוויר לקבל קצת אומץ ויאללה לזירה.

זה היה השלב הכי מאיים במבצע הזה. כי תושב עזה הממוצע שיורים עליו בערך כל הזמן ובקושי מצליח לנהל שגרת חיים, כבר לא מפחד מעוד כמה טילים. הוא היה צריך לקבל מכה מורלית קשה. החיסול היה במקום וחבל שלא היה כמה שנים קודם. באותו הרגע, ההלם הראשוני, המכה הראשונה שנכנסת, צריך להיכנס בכל הכוח על מנת להכריע את היריב. בינתיים ישראל עשתה כמה סיבובי ניצחון בעולם ונתנה ליריב שלה, קרי החמאס להתאושש מהמכות הראשונות שספג. עצם העובדה שהיום הם עומדים על הרגליים, גם אם זה אומר פצועים ורצוצים, אז מבחינתם, הם שרדו עוד קרב מול האויב הגדול והחזק. מה שהופך אותם לחזקים יותר בעיני עצמם. לפעמים הרבה בפעם אחת, עדיף על מעט במשך זמן רב.

אני מקווה שהם לא ירימו את הראש שוב ושוב נכנס למבצע כזה נחמד, וחוזר חלילה. בסוף הם יחשבו בטעות שהם באמת יריב ראוי, או אולי נעלה מאיתנו, ואז תבוא המלחמה הבלתי נמנעת. כל קרב שלא מסתיים בהכרעה ברורה נתון לפרשנות. בעצם, פרט למלחמת ששת הימים שהייתה ניצחון מוחץ לכל הדעות, הערבים ניצלו את המלחמות הבאות: יום הכיפורים ולבנון הראשונה והשנייה, על מנת להראות לעולם שהם יכולים להקיז לנו דם. אין שום אדם שהיה מוכן שאדם אחר יכנס ללא מפריע אליו הבייתה ומדי פעם ישבור לו חפצים בבית, ישליך אבנים על החלונות, ינסה לפגוע בילדיו, וכל זאת כי הוא חושב שהבית הזה מגיע לו. קל וחומר, אני לא מצליח לראות מדינה שמסכימה לכך. 

איך שאני אוהב זמרים טובים. כאלה שממיסים בטון אחד. דווקא השבורים, המרוסקים, אלה שלא למדו פיתוח קול. זמרים שהחיים חרטו בהם סימנים. זמרים שמספרים לי סיפור וחושפים בדרך את הכוויות שכבר העלו ארוכה. אני צריך להאמין לזמר. לדעת שהוא היה שם.

היום כבר לא צריך להמתין לתחנות הרדיו שיקלעו לטעמך. פשוט פותחים את אתר היוטיוב וגולשים לכל הז'אנרים. עברי לידר ששואל "אם מישהו פעם" וקורע באמת מזוככת את הלב כמו נייר זכוכית. משם מגיע לעידן חביב, שאני פחות מכיר, והוא שר על כאבים אחרים ועל שתי מילים – הראשונה זה שם והשנייה זה הרוג. אני לא צריך יותר מזה כדי לדמוע קצת בבוקר יום שישי. כבר שנים שיש לי הרגל לשמוע כל שישי קצת מוזיקה מזרחית/יוונית להזכיר לי את הבית. דרך האוזניות אני מריח את האקונימיקה הנשפכת בנדיבות על הרצפה. חש את רגלי מצטננות על הרצפות הרטובות. רץ לכיריים וגונב שניצל חם-לוהט ובורח החוצה לשחק. אמא שלי מנסה לומר לי משהו, אבל הווליום של הרדיו מנצח, כי אי-אפשר להתחרות מול מיתרי הבוזוקי. כן, כן, תנו לי צביטות בלב. תנו לי כיווצ'וצים בבטן. תנו לי ים של דמעות. מנקה ככה את המערכת לקצת סופשבוע הבא עלינו לטובה. למרות שאני לא נוהג להאזין למוזיקה לועזית כמו שאומרים אצלנו, אדל הצליחה להשאיר אצלי נקודה חלשה. איזה קול חם. כמה מנעדי בדידות בבית אחד של שיר. מדהימה.  

עשרה דברים שלא ידעתם עלי.

JENNY  ביקשה כל כך יפה שאקח את השרביט, אז התקשיתי לסרב.

מי שעוקב אחרי הבלוג, יודע די הרבה פרטים שנכתבו בין השיטין, ובכל זאת:

1. נולדתי בחודש שביעי במשקל 2.100 קילו, בלידת עכוז וחבל הטבור נכרך לי סביב הצוואר. אה, כן, גם שתיתי המון מים מקוניאלים והיה חשש לזיהום. שהיתי באינקובטור תקופה די ארוכה.
2. בגיל שלוש הצלחתי לנפץ שולחן זכוכית. שבר זכוכית אחד חתך לי את העפעף והשני את הסנטר. עד היום יש לי צלקות קטנות. אמא שלי אמרה לי שאם הייתי מאבד את העין, היא הייתה הורגת אותי. במילים האלו ממש.
3. בגיל 12 נשכה אותי קופה. לא פחות ולא יותר. זה היה עוד בעידן שחשבו שקופים יכולים לשמש כחיות נחייה ואז גילו שהם אגרסיביים מדי. יש לי שלושה סימני ניבים ביד ימין.
4. אומרים שאני דומה לטום קרוז. זה תמיד עדיף על דובי גל, לא?
5. הפרי שאני הכי אוהב הוא מנגו. מיד אחריו, תמר ובננה. בגזרת הממתקים, אין כמו חלבה....
6. אני מאוד אוהב כושר גופני. מאז שאני זוכר את עצמי התאמנתי בצורה סמי מקצועית בכדורעף ואומנויות לחימה. אם אני לא מקיים לפחות אימון אחד בשלושה ימים, אני מתחיל להרגיש אי נוחות בגוף. זה לרוב מסתיים בכך שהדר מניחה זוג נעלי ריצה ליד הדלת בשתיקה ומסמנת לי עם העיניים לצאת לריצה.
7. התאהבתי בקפוארה בזמנו כי זה שילוב אידיאלי בין תנועתיות, אומנות לחימה והמון פוזה. בזמנו, זה התאים לי ממש. תמיד אמרתי שאני לא צריך חימום טוב, אלא שתהיינה הרבה בחורות יפות בקהל. ככה אני אקפוץ הכי גבוה.
8. בחודשים האחרונים, אני מאמן קבוצה של זרים קרב-מגע במשך פעמיים בשבוע. כיף גדול.
9. אני מאוהב באישתי שמבינה אותי עד לנימים הקטנים ביותר של אישיותי. כעת, אני אפילו אוהב אותה יותר שהעניקה לי את אריאל.
10. אחד החלומות שלי הוא להקים פינת חי בבית שנבנה בארץ כשנחזור.

נדמה לי שזה מספיק. עכשיו צריך להעביר את השרביט. אני מעביר אותו לדפנה – כי מגיע לה.