| 3/2009
וויהי.
יצא לי לפתח סוג מחשבה אופטימיסטי משהו. בואו נתעלם רגע מהעובדה שבזמן האחרון אני לא מתנהגת כאחת. אף פעם לא הגדרתי את עצמי כאופטימיסטית מובהקת, אבל בטוח לא הגדרתי עצמי כפסימיסטית. לא יודעת, עם כל התלונות שלי והתתבכיינויות החוזרות ונשנות שלי, אני לא באמת בן אדם עצוב, קודר ומנוכר. עובדה, כל בן אדם שמכיר אותי, דבר ראשון יעיד על שמחת החיים והקופצנות שלי. יש שיעידו גם על ההומור המוזר שלי (ע"ע 'וואי, השירותים האלה נראים לי כמו משרפות'), אבל לא צריך להתייחס לכל דבר שאומרים עליי.
אך בחצי שנה האחרונה בערך, אני נוהגת לפעול לפי אותו דפוס התנהגות, שכולל ברובו לא להתאמץ במה שקשור ללימודים או דברים שכוללים התאמצות גופנית כלשהי, כי אני אוכל תמיד לשנות דברים אחר כך. כמו להתחיל ללמוד אחר כך ברצינות, לחזור להליכות שעשיתי בשבוע הבא, ולסדר את החדר מחר. הדבר המוזר הוא, שבמקום לטפח את עצמי, אני יותר מטפלת בבית מבקודם. כבר אין יותר וויכוחים על 'למה לא שטפת היום כלים?', כי אני פשוט עושה את זה, לא משנה גם אם היום יום שישי ושבת, ויש רק כלי אחד בכיור. ואני לא מתעצלת להרים מטלית ולנקות אפילו פירור אחד של לחם שנשאר מארוחת ערב, כי זה נראה לי מוזר שלא מבריק לי פה מסביב. אולי זה הגנים הפולניים שמשתלטים עליי פתאום וגורמים לי לנקות בהיסטריה כל פיסה מהבית החמוד שלי, ואולי זה חוסר האיזון הזה שבין הלימודים לבית.
הדבר העצוב הוא, שתקופת הבגרויות על סף הדלת, ואני עדיין ממשיכה באיך שאני אוהבת לקרוא לעצמי- גירעון (נגזרת של גרועה). הגירעון שלי, והפגרה שלי (נגזרת של פיגור), מאיימים על הגשה שלילית במקצוע שעליו כולם מסכימים כחשוב- מתמטיקה. וכן, זה מאיים עליי, ההגשה השלילית הזו, כי אני קרובה אליה במרחק של חודשיים-שלושה. ומה אני עושה בנידון? כמובן, כלום. לא מזיזה את התחת העצלן שלי לכיוון מורה פרטית, או כל גורם מקצועי/חברי אחר שיוכל לעזור לי בזה. ואני רק נוהגת לפי השיטה של הלקאות עצמאיות, שלא מעלות לי אף מחשבה מלבד 'אה כן, אני צריכה באמת לעשות משהו' ואז סוגרת עוד יום, שבו יכולתי לעזור לעצמי ובעצם עשיתי כלום.
אני צריכה להתחיל ולקחת את עצמי בידיים, כי אני יודעת שאם אין אני לי מי לי, וחוץ ממני אף אחד לא יוכל לעזור לי. וכבר אמרתי את זה פעם, ואני מפחדת לומר זאת שוב ושוב, כי אולי אני פשוט אשאר ככה כל החיים, תקועה בתוך גוף עצלן עם מוח שמתיימר לומר 'יהיה בסדר' כשבינתיים הכל סביבי מוצף במחברות עם דפים ריקים שעליי להשלים מכל הימים שהברזתי לטובת שינה. ואולי באמת אין לי מה לעשות, ובסוף אני אהיה מאלה שנושרים מבית ספר, רק כי הם היו עצלנים, ולא כי המסגרת הזו לא מתאימה להם.
אלוהים מי?, אני צריכה לעשות עם עצמי משהו. אין לי מושג איך, אבל זה חייב לקרות מהר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
