Forever we flee
. |
| 3/2009
She's on the right way
הבחורה החזקה והקשוחה בוכה אוקיינוסים בלי כוונה. אחרי כל תקופת העצלות והדיכדוך המדכא הזה, שלא בכתה בו אפילו פעם אחת, היא החליטה לקום מהמיטה, להתאמץ וללכת שתי דקות לכיוון בית הספר, ולהתחנן בפני מורים שיעשו לה שיעורים פרטיים. זו היא יריית הפתיחה לעבר תקופה חדשה, שמשום מה מלווה בימים האחרונים ביותר מידיי דמעות שנוטפות מפניה התמימות של הבחורה העצלנית. והדמעות נוזלות להן בלי סיבה ממשית. מהרוח, מתוכניות בישול, מציפייה לקבל שיחת טלפון. ואלו לא דמעות אושר, עצב או התרגשות. אלה פשוט מים, שנוטפים מברז ששכח להיסגר.
וזהו. it ends right here. עכשיו היא מטפסת רק מעלה, היא מבטיחה לעצמה רק הבטחות שתוכל לעמוד בהן. היא נלחמת בכל טיפטוף שפוקד אותה, בין אם הוא מתורץ ובין אם לא. וההבטחה הגדולה שלה, היא לנסות ולהצליח, לא משנה מה. רק בשקט, בלילה, לאחר כל סערת ההבטחות האלה, היא מפחדת פחד מוות שהגישה החיובית הזו תשתנה, כפי שתמיד קרה. אבל היא מנחמת את עצמה בהתקרבות אל אנשים שגורמים לה לחייך, ככה שהמחשבות בלילה הן כבר לא על הגישה שתאבד.
ואולי התקופה הזו גם יכולה להיחשב טובה, לראות מי הם האנשים שבאמת אכפת להם ממנה, ונשארו אחרי כל היחס הזה.
ואולי זו הגישה החיובית שלה, שדורשת ממנה לחשוב ככה. אבל זה נחמד, ההרגשה החיובית הזו שמציפה אותה כרגע.
ואולי זה טוב להיות חשופה, כדי שאנשים סוף כל סוף ידעו מה היא מרגישה.
ואולי אני בדרך הנכונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
