| 3/2009
מסואב
הדבר הכי מדהים במקלחת, אחרי המקלחת עצמה, הוא ריח השמפו שלי, שמתפשט בחדר שלי ברגע שאני פותחת את דלת האמבטיה.
אני מניחה שכהרגלי, אני קצת ממהרת להגדיר את מה שאני מרגישה. אבל כמו כל בן אדם אחר על פני הכדור הכחול והחמוד שלנו, אני יכולה להבחין כשיש דבר חדש שאני מרגישה. הרגשה כזו שמפכחת, מעוררת משהו. מעלה סוג של תובנות חדשות לגבי עצמי. מין, הסתכלות כזו לאחור, סקירה של מה שהיה פעם לעומת מה שנמצא לידי היום, וההסתכלות הזו מראה לי כמה שהשתניתי בגיל הטיפש עשרה המתועב הזה. כמה התבגרתי. כמה אני עתידה להשתנות ולהתבגר. אלוהים, עכשיו אני מתחילה באמת להרגיש את החיים. ואני מרגישה כל כך פלספנית, וכל כך חרטטנית כשאני מוציאה את המחשבות שנמצאות אצלי כרגע בראש אל דף העריכה, כאן, כי פתאום זה נראה לי שטותי להוציא את זה החוצה מין הקופסא ההיא שם למעלה. אבל אני מרגישה כמו איזו ילדה קטנה, שבדיוק הורידו לה את גלגלי העזר מן האופניים, ועכשיו היא נוסעת בכוחות עצמה, בלי תמיכה שהיא. וזה מרגיש כל כך טוב.
ואולי זו חציית הגיל הזה, שגם גורמת לי להרגיש פתאום בוגרת יותר. להתחיל בירידה, כדי לעלות מעלה. הו כן, תביאי אותה בקלישאות. ואולי זו בכלל לא הייתה ירידה, אלא סוג של פסק זמן, הפוגה מכל הלחץ הזה שעתיד לבוא. סוג של תרגיל נשימות ומתיחות ממושך, שיתן לי פוש למה שמחכה לי בחודשיים וחצי הקרובים. ונכון, אני אוהבת להמשיך ולהתעכב ולדבר עד כמה שניתן, על מה שכבר עברתי. אבל אני חייבת את זה לעצמי, להבהיר למוח שלי שזהו, דיי. זה נגמר, עבר, הסתיים, נעלם. ואני מנסה להבין איך הגעתי לדיבור על זה, כשהתחלתי לדבר על מה שאני מרגישה. כנראה שבאמת דבר כל כך קטן משנה כל כך הרבה. כנראה זו ההרגשה החדשה הזו, שגורמת לי פתאום להסתכל על דברים אחרת, להרגיש קצת אחרת. מפוקסת יותר אולי.
ורק עכשיו יצאתי מהמקלחת השורפת-הלילית שלי, זו שאני יוצאת ממנה אדומה אל חדר אמבטיה מלא אדים. ותוך כדי שהמוסיקה התנגנה, רק ניסיתי להעלות על דעתי למה בן אדם יבחר במלה 'סיאוב' בכל וריאציה שהיא, בתור המלה האהובה עליו. אבל באותה נשימה אני יכולה לשאול את עצמי, למה המלה collapse היא המלה האהובה עליי. מה, הניגון שלה בפה מדהים. ואחרי כל הדיאלוגים ביני ובין עצמי בתוך המקלחת, אני יוצאת במהירות, מתנגבת, מזמזמת את השיר הזה שבדיוק מתנגן לו ברקע, ולובשת את טריינינג המזל הכחול שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
