הקונפורמיסט

סוף השבוע עבר די בנעימים. הרבה דברים טובים קרו, ואלמלא הסיום הרע של שבת הכל היה נראה כמעט מושלם.

ביום שישי לקחתי את הילדים כרגיל. הבן שלי התחיל לשחק כדורגל, וליוויתי אותו למשחק הליגה הראשון. אמנם במשחק הזה הוא עוד לא שיחק כי עוד לא הספיק לעשות כרטיס שחקן בהתאחדות, אבל הוא התאמן עם הקבוצה וישב על הספסל. בערב הלכנו הסופרת ואני למסיבת יום הולדת של אשתו של חבר שילדה לפני שבועיים תאומים. פגשנו שם הרבה חברה, שחלקם הופיעו בפוסטים שלי, כמו החברים מהערב סושי, והווטרינרית. זה היה גם האירוע הראשון שיצאנו ופגשנו הרבה אנשים, ולא חבר אחד מהקרובים. כזה שיודע ולא מגלה. הערב זרם נהדר, ושנינו הרגשנו פשוט נפלא. הסופרת עשתה היכרות עם האנשים, נוצרו שיחות, והיה ממש נחמד. היא גם פתאום ראתה חלק מהאנשים עליהם רק קראה כאן. הסופרת סיפרה לי שהערב הזה עשה לה הרגשה נעימה שליוותה אותה עד מוצאי שבת.

גם השבת עברה די בנעימים. הילדים נהנו מאוד והכל הרגיש אחלה. נראה היה שהכל זורם ושגרתי, וכל אחד יודע את מקומו. כנראה שהשמחה הייתה מוקדמת מדי, כי שוב נכנס הגורם הבלתי צפוי - האופי והמזג הבלתי צפויים של גרושתי. כשהחזרתי את הילדים בשעה שנקבעה - 20:00, אמרתי לעצמי שאחזיר אותם, אפרד מהם ואלך. לא אתעכב יותר מדקה כדי לא לתת לה הזדמנות לאינטראקציה מיותרת איתי. וזה מה שעשיתי. אלא שבדלת היא פתאום הופיעה. "תעשה לי טובה רק תחליף לי את המנורות בכניסה לבית" ביקשה. לא יכולתי לסרב והחלפתי את המנורות בזריזות. בינתיים אני שומע אותה מרימה את הקול על הילדים כדי שיכנסו למיטות, והם שרק חזרו הביתה ועוד לא התאקלמו לא כל כך נענו לה. ביקשו לאכול, היו להם כל מיני סידורים קטנים והתארגנויות לפני. הערתי לה מין הערה קטנה שלא תהיה בלחץ ועוד 10 דקות לא יקרה כלום, והיא ישר באה בהתקפה, על איך אני מדבר אליה, ומה פתאום אני מביא את הילדים בלי שאכלו (מה שלא היה ממש נכון). הבנתי שכדאי שאתחפף ואמרתי לה שתשכח מה שאמרתי ושאני הולך. לקחתי את הסולם כדי להחזיר למקום, ועמדתי לצאת. והיא ממשיכה בדברים. אמרתי לה שזה לא מעניין אותי מה שהיא אומרת ושאני הולך, והיא בתגובה פשוט הכניסה לי אגרוף בכתף. באותה שניה כנראה איבדתי את קור הרוח שלי, אחזתי אותה בחוזקה ואמרתי לה שלא תעז לעשות את זה יותר. היא בתגובה פשוט העיפה לי סטירה. באותו שבריר שניה הבנתי שזה עלול להסלים. עזבתי אותה ויצאתי במהירות מהבית.

הרגשתי כל כך גרוע. נסעתי במהירות אלי הביתה, וביקשתי מהסופרת שתבוא. כעסתי על עצמי כל כך שבכלל הגעתי איתה לעימות פיסי. זו לא הפעם הראשונה שהיא מרימה עלי ידיים. לא פעם כשהיא מאבדת את שיווי המשקל היא עושה שימוש בידיים, ומכה בחוזקה. אלא שבדרך כלל אני לא מגיב אלא מנתק איתה מגע. הפעם זה היה פשוט מוגזם. לא הייתה שום סיבה נראית לעין להשתוללות שלה. שניה קודם ביקשה ממני שאעשה לה טובה, ורגע אחר כך היא מכה. אף פעם לא נתתי לכעס שלי עליה ביטוי אלים, וגם הפעם לא הייתי צריך אפילו לגעת בה. האמת לא הייתי צריך אפילו להיענות לבקשה שלה לסדר לה את המנורות, אבל מי יכול היה לצפות את ההמשך.

כל זה על רקע השבוע האחרון שבו זכיתי לשיחת טלפון מהבת שלי באחת בלילה, כשהיא לא ענתה לה לטלפונים, או ביום חמישי לקראת תשע בערב כשהבנות שלי התקשרו בוכות שאבוא אליהן, ואני הבנתי שגם באותו ערב היא מיהרה לצאת ונלחצה מזה שהן לא הלכו לישון מוקדם. וזה עוד כשיש לה אופר בבית. מעניין מה היה קורה בלי אופר.

זה כל כך מעיק ההתנהגות הלא שפויה הזו שלה. מפריע לחיים. כל דבר צריך לעשות מליון חישובים איך וכיצד היא תגיב. פשוט נמאס. ולא נראה שזה הולך לעבור בקרוב. בכל מקרה אני מתכוון להתנתק ממנה באופן מוחלט (ככל שזה ניתן). לאסוף את הילדים מפתח הבית ולהחזיר אותם לפתח הבית. לא מתכוון יותר להיכנס אליה. לא לעזור. כלום, כלום. לא צריך למצוא את עצמי במעצר יום אחד בגלל איזו פרובוקציה מטורפת ומתוכננת שלה. גם לא רוצה שהילדים יחוו מין דבר כזה (לפחות לא ראו את העימות שהיה).

עצוב. מאוד עצוב לאן שזה הגיע. עצוב ומתסכל. אבל אני את החיים שלי אמשיך בדיוק בכיוון שאני רוצה שאליו הם ילכו.