הקונפורמיסט

"אתה לא חוזר ל<שם גרושתי>היום,  נכון?" סימסה לי. "נכון" השבתי. "ללא מילים. רוצה להיפרד ממני? אז תעשה את זה ברור וישיר. לא מבינה כלום ולא בא לי לבכות וכאלה. בא לי הביתה. ואני בחניה שוקלת את זה..." סימסה אלי שוב.

מה. מאיפה זה בא? קורה משהו באוויר ואני לא יודע? אמנם מוזרות דרכי הנשים - את זה כבר למדתי מזמן, אבל כאילו, מה? למה? מה קורה פה?

ירדתי אליה לחניה וניסיתי להבין. לא רצתה לדבר ועלתה למשרד. "תן לי לעבוד" ביקשה. "לא אתן לך" עניתי "רוצה להבין מה קורה לך". לא הצלחתי. אחרי שעה ארזה את חפציה והלכה.

אוקי, אז יצאתי בבוקר, וחשבתי שהיא יצאה כבר. הסתכלתי על החניה שלה ולא ראיתי את המכונית שלה, ונסעתי בלעדיה. חשבתי שיצאה לפני לכיוון המשרד. בדרך התקשרה ושאלה למה יצאתי בלעדיה. אמרתי שחשבתי שיצאה כבר. שאלתי אם רוצה שאחזור לאסוף אותה, והיא השיבה שאין צורך, היא מתארגנת ויוצאת. לקראת הצהריים כשלא הגיעה שלחתי לה sms לשאול מה קורה. אמרה שהייתה צריכה קצת זמן לבד אבל היא מתארגנת ויוצאת. וכל הבוקר הזה אני עסוק בעבודה, נמצא עם אנשים בפגישות. בדרך סימסה שהיא מגיעה. ואז הגיעו הסמסים ההם.

מה, הקשר שלנו כזה שברירי שיכול ככה להסתיים? יום אחד אהבה ענקית, מליון חוויות יחד, הקמה של חברה בארץ ובחו"ל, 10 ימים מופלאים יחד בחו"ל, ויום אחרי כאלה סמסים? איך יכול להיות שקיים פער כזה?

האמת זה הוציא אותי לגמרי מאיפוס. עושה לי עצוב וכואב. למה היא לא מבינה ולא מרגישה כמה האהבה שלי אליה חזקה. כמה היא יציבה. כמה מצבי רוח לא יכולים לשנות אותה. "זה כאילו שאנחנו נשואים 20 שנה אמרה לי לאחרונה". ומה? נישואים של 20 שנה לא מסתיימים ככה בגלל מצב רוח. לא מצליח להבין איך ניטע בה הפחד הזה שאעזוב אותה, ועוד סתם ככה תגמר לי פתאום האהבה. מה היא לא מרגישה מה שאני מרגיש? אני אומר את זה במילים הכי ברורות שאני מכיר. ועושה את זה במעשים הכי ברורים שאני יודע.

לא יודע, לא מבין. רק עצוב וכואב...