הקונפורמיסט

כשזורקים אבן לבריכת מים שקטה, סביב לנקודת הפגיעה נעים גלים במעגלים המתרחקים ממקום הפגיעה. עד שהכל נרגע והמים הופכים שוב חלקים כמקודם. כך נדמתה השיחה של אותו ערב. כשבצהריים האבן נזרקה ובערב עוד היו גלים קטנים עד שהכל נרגע והשקט חזר על מכונו.

אני מבין מה קורה לה. השלב הזה בתהליך שבו הכל תלוי על בלימה. ורוצים כבר לגמור אבל יש את הדברים המעיקים והמרגיזים שמושכים אותך באף ואתה מבין שלמרות הרצון העז שלך זה כנראה לא כל כך מהר יגמר. הזכיר לי את התקופה שכבר היה הסכם ביני ובין גרושתי, אבל היא לא חתמה עליו.

ובגלל שהייתי שם, אני יודע מה קורה לה. ואיך זה לא נותן מנוח ומפריע לכל מה שרוצים לעשות, גם אם הוא לא ממש קשור. ובגלל שאני מספיק קרוב, ואולי הכי קרוב, אז אי השקט יוצא איתי.

ובשיחה גם הבנתי (אני מקווה) את החשש שלה. כי לפעמים העבר מרים ראש. וצללים מהעבר מטילים את מוראם על העתיד. ומפגשים לא טובים מזכירים דברים שהיא מנסה הרבה שנים להתגבר עליהם. "אני שונה" אמרתי לה, מביט בעיניה היפות. "שונה מכל הגברים שהכרת עד היום". ואני מקווה ומאמין שההבנה הזו תחלחל אצלה ותקנה לה אחיזה גם בראש וגם בבטן. והפחד יעלם.

אני יודע גם שזה יגמר. וכשזה יגמר פתאום הכל יתעורר ויפרח ויאיר, כמו השמש שזרחה בנרניה הקפואה אחרי העלמות מלכת הקרח. והשמש הזו תסלק את כל שרידי הקרח והכפור. והקור שוב לא יהיה מפחיד ומציק כמו היום. והשמש הזו בוא תבוא.