הקונפורמיסט

אתמול עשינו לט', בתי, יום הולדת 9, יחד עם חברי הכתה שלה. כבר מאמצע השבוע התחיל הטירוף של גרושתי לכיווני. "אתה זוכר שיש לבת שלך יום הולדת?" התקשרה אלי באמצע השבוע, כשהיא מדברת מהדיבורית והילדים באוטו שלה. כאילו שצריך להזכיר לי. כאילו שאני לא נוטל חלק בכל מה שצריך. אבל זו כנראה הדרך שלה לנסות למצב את עצמה מול הילדים. כאילו שהפחתת ערכי תביא להעלאת קרנה.

וזה המשיך ביתר שאת אתמול. שפה בוטה, אלימה, איומים, נאצות וחרפות. כל הצהריים הצלחתי להבליג בקושי, ולנסות לשמור על אווירה רגועה כדי שלא לקלקל לילדה את יום ההולדת. עשיתי, סחבתי, סתמתי (בעיקר את הפה) וניסיתי לשמור על מרחק. כך גם ביום ההולדת. עשיתי את המטלות שלי, סחבתי קרשים, סידרתי שולחן, עשיתי בצק, הרכבתי את הגז, הבערתי מדורה, והכל כמה שיותר רחוק ממנה, וכדי שט' תהיה מאושרת.

זה החזיק מעמד עד שהסתיימה היום-הולדת וחזרנו אליה הביתה עם המתנות. ההורים שלי שהיא טרחה לידע אותם על יום ההולדת שעתיים לפני, קראו כנראה את המפה, ומיד כשזה הסתיים, המשיכו לדרכם. ההורים שלה ושלושת האחים שלה הגיעו גם הם אליה הביתה. חשבתי שבנוכחותם היא לפחות תשמור על קצת שפיות. איפה. כולה הייתה לבה רותחת ועצבנית. בהתחלה הוציאה את העצבים על הילדים. גם על ט' שפתחה את המתנות בניגוד להוראות שלה (לפני אמבטיות לכולם, כיאה למשטר הטוטליטרי שהנהיגה). צעקה, לקחה אותם בכח לחדרים. קודם את השלישית ואחר כך את הרביעית, וכשסיימה איתם התחילה איתי. באיזה שהוא שלב למשפחה שלה גם נמאס אז הם פשוט הלכו. ואז הגיע התקף הטירוף שכלל צעקות, נאצות, איומים, הרמת ידיים (שבנס לא התפתח ליותר מזה), וכמובן, בכי של שני הגדולים שנאלצו לחזות במחזה המבעית הזה.

ידעתי שזה הולך להתרחש. רציתי ללכת עוד קודם. אבל היא לא איפשרה. הילדים ביקשו שאשאר, והיא טרחה להשמיע את ההערות שלה, כדי שלא אוכל ללכת. ואז כשנשארתי הפכתי למטרה.

כשקצת נרגע עוד לקחתי את שני הגדולים למיטות, וישבתי ליד כל אחד כדי לנסות ולהרגיע. לחבק, לנשק, ולתת אהבה. אבל אצלי בפנים הלב נקרע. לשמוע את הבכי של הגדול שאומר שהוא לא יכול לחיות ככה, ואת השתיקה של ט' ששידרה קיתונות של עצב, החזיר אותי חודשים אחורה.

יצאתי משם אובד עיצות. לא יודע איך לנהוג איתה. מנסה כל הזמן לצמצם למינימום את המגע שלי איתה. אבל תמיד יש את נקודות החיכוך, ואת הזמנים שהיא מחליטה להפוך לכולם את החיים. והיא בוחרת את העיתוי ואת הזמן. וכמו פיגוע, אתה לא יכול להימלט מזה.

מחר היא מתחילה סדנה של "אומנות החיים" עם רג'י. נראה לי ששבוע בשלוותה היה מועיל יותר...