"הלוואי ותמותו אתה והחברה החדשה שלך..." כך הבהבה ההודעה על צג הטלפון, כשהיינו, הסופרת ואני, ביום שבת, על פסגת הר תבור, ביציאה מהכנסייה הפרנצ'סקנית, שהייתה פתוחה באופן חריג ויוצא דופן. כמה שעות קודם לכן ניסיתי לדבר עם הילדים שהיו אצלה בבית אולם היא מנעה זאת ממני. דיברנו יומיים קודם שנחלק את השבת (שהייתה שבת שלה) ואני אקח את הילדים בשבת. אלא שלאחרונה היא הבינה שיש לי חברה (והיא לא יודעת על הסופרת), אז כבר ביום שישי מצב הרוח שלה התחיל להשתנות מ"סביר" ל"קרבי".
ביום ראשון כשבאתי לאסוף את הילדים הסופה פרצה במלוא עוזה. והפעם לא בחלה באמצעים. "לאבא יש חברה חדשה. הוא לקח אותה לצפון במקום לקחת אתכם" אמרה לגדול. "ברכות" כמו "אפס" ו"זבל" עפו על ימין ועל שמאל ולא היה חסר הרבה שגם הידיים יגיעו אחרי המילים. שום חמלה על הילדים, שום חשיבה, שום רגע של שפיות. אבדן עשתונות מוחלט. ואני רק רציתי לקחת את הילדים משם. לחסוך מהגדול את הבכי קורע הלב שבכה, ואת המסמרים שהיא נועצת בנפשם. מאחר וצפיתי הפעם את הסערה, ומשום שחששתי כי היא תנסה ליזום פרובוקציה ואחר כך לפנות למשטרה או לנסות לפגוע בי, שמתי בכיס מכשיר הקלטה, וכך כל ההשתוללות שלה הוקלטה. שמעתי את זה היום וזה היה פשוט מזעזע ומכעיס. החלטתי שאני מנתק איתה מגע באופן מוחלט. היא חייבת להבין שיש מחיר להתנהגות הזו.
הילדים שלי מדהימים. אחרי שעברו את האירוע הנורא הזה, רק נסגרה הדלת של המכונית ונסענו משם, התחלף מצב הרוח שלהם. כבר בנסיעה הקצרה אלי הביתה, שוחחו ביניהם, החליפו בדיחות וצחקו. לא ניתן היה לראות עליהם את חוויות האירוע הקשה הזה. וכשהגענו אלי, הם ביקשו ללכת לסופרת. הרבה זמן שלא ביקרו אצלה בבית. והיא, מבלי לדעת מה בדיוק קרה, קיבלה אותם בהרבה חום ואהבה, עזרה לעשות איתם שיעורי בית, עשתה איתם עוגיות ועוגות, ובכלל לא ניכר היה עליהם העצב או המתח שהביאו איתם מהבית. היכולת שלה לקבל אותם, החום והאהבה האמיתיים, חפים מכל פוזה או רצון לשאת חן, נקלטים אצל הילדים בצורה הכי פשוטה וישירה. והם מחזירים אהבה בחזרה.
עם גרושתי אינני מתכוון עוד לעבור לסדר היום על התקפות טירוף כאלה. זה חייב להיפסק. וזה ייפסק. כך או אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
