הקונפורמיסט

על זה שאנחנו עושים תכניות ומישהו אחר עושה מהן חוכא ואיטלולא כבר נכתב לא מעט. אבל לפעמים רק כשמסתכלים אחורה מבינים איזה הצטברות של דברים מתרחשת בזמן כל כך מועט וכמה כל תכנון הוא רק בסיס לשינויים שעוד יבואו.

ביום שישי הלכנו הסופרת ואני להורים שלי. ארוחת ערב. רציתי שיכירו אותה. עד אז לא ידעו. נתקלו בה פעמיים במקרה אצלי כשבאה לקחת משהו, אבל לא ידעו עליה. הם נורא שמחו בשבילי. והערב היה נעים מאוד. גם לה. למרות שהייתה קצת לחוצה לפני. זה באמת קצת מביך, בגיל שלנו ללכת פתאום לפגוש את ההורים של... ובכלל מתרחשים דברים נורא מוזרים כשמתחילים שוב מערכת יחסים, וזה קצת חזרה לגיל אחר, אבל בצורה שונה לחלוטין. כי פתאום יש אנשים נוספים שהמעורבות שלהם יוצרת מורכבות שונה. בעיקר הילדים שלנו.

ובשבת בבוקר מוקדם כשיצאתי לקחת את הבן שלי מצאתי את הג'יפ שלי עם ארבעת הצמיגים חתוכים. קטע מטורף. לא ברור מי, מה, למה. עומד חסר אונים מול הרכב, מסתכל. הולך סביב. בודק וחוזר ובודק. לא הייתה ברירה ואמא שלו לקחה אותו למגרש, ואני לקחתי מאוחר יותר את המכונית של הסופרת כדי להגיע למשחק שהיה בעיר אחרת. ובצהריים, חבר קצין משטרה שהגיע לראות, גרר שלקח לצמיגיה בעיר ערבית קרובה (שרק שם פתוח), וככה חצי מהשבת הנעימה והשמשית שהייתה, התנדפה לה בסידורים לתיקון מעשה עבריינות.

לא נתנו לזה לקלקל לנו וניסינו למצות את שארית השבת. להרגיש את היחד. לדבר, לנשום, לאהוב. אבל גם מזה לא היה לנו הרבה מדי. בערב כבר האקס שלה התחיל להטריד, בניסיונות לקצר לו את הזמנים ולרתום אותה לכל מיני הסעות, בזמן שבאחריותו, ואני קיבלתי הודעה שדוד מירושלים נפטר, וכנראה תהיה הלוויה בלילה.

התעקשנו להמשיך בתכנית שלנו, שהיא תספר לילדים שהתחלנו לצאת יחד. אחרי רבע שעה חזרה נסערת כולה, מהתגובה של הגדולה. שבחרה לצעוק עליה ולהסתגר בחדרה. חיבקתי ועודדתי, ובפנים הרגשתי את הסערה. ובדרך לירושלים נדדו המחשבות שלי אליה, ומה קורה איתה. בלילה כבר אמרה לי שנרגע ושישבו לדבר. היום כבר אדע יותר.

והיום יש לגדול שלי יום הולדת...