הקונפורמיסט

אחרי תקופה קצרה של יציבות מדומה שוב רועדת האדמה תחת רגליהם. ואולי היציבות לא הייתה נוכחת מעולם בחייהם? הדברים נראים לפעמים כמו אשליה שכל נגיעה קטנה מנפצת אותה. ואם חשבתי שאחרי יותר משנה לאחר הפרידה מאמא שלהם, השקט מתחיל להתנחל בנפשם, אז כנראה זו הייתה תקווה מוקדמת מדי. היא נחושה לעבור בקיץ הקרוב. אני מכיר אותה כל כך טוב וידעתי מיד כאשר יצאו המילים מפיה לפני כשבועיים, שההחלטה כבר התקבלה והפור נפל. שום דבר לא יכול לשנות את זה אצלה, אלא אולי צירוף נסיבות אומלל שיטרוף לה את הקלפים. דרך קבלת ההחלטות שלה מעולם לא הייתה רציונלית או כשל אדם נורמלי. ברגע שהרעיון היה מנצנץ במוחה, הדרך להוצאתו אל הפועל הייתה קצרה ולעיתים מיידית. היא לא מסוגלת לתת לדברים לשקוע מעט בראשה, על מנת שהניצוץ יעבור כמה פילטרים, יעובד, ויצא אל הפועל (או לא) ברגע הנכון ובדרך הנכונה.

מהרגע שהחליטה, היא משוחחת על כך עם הילדים מדי יום. הם עוברים את המטחנה הרגילה שאפיינה אותה כשהיא רצתה משהו. כך היה כאשר היינו נשואים. אם התנגדתי לאיזה רעיון שלה היא הייתה מדברת עליו כל יום, עד שהייתה שוברת אותי, והייתי מסכים רק בשביל לקבל קצת שקט. שקט מדומה אמנם, אבל בכל זאת שקט. עכשיו עוברים את זה הילדים. וכשהם מגיעים אלי, הם מוציאים את זה בבכי ובכאב בלתי נגמרים ובלתי נסבלים. אני שומע בסבלנות, מנסה לנחם, לשכנע שסוף העולם עוד לא הגיע, אבל עומד מול זה בחוסר אונים מוחלט. יודע כמוהם שאין אפשרות לשנות את הגזרה, ומרגע שהרכבת יצאה מהתחנה היא תגיע לתחנה הסופית שלה ולא משנה שחלק מהנוסעים רוצה בכלל לרדת בדרך.

בדרך המשברים מתעצמים כמובן, כי כל פעולה חייבת להיעשות עם מופעי ראווה. אז לשם העצמת המשבר היא פיטרה את האופר שהייתה בבית במהלך חמש השנים האחרונות. וכדרכה עשתה את זה מעכשיו לעכשיו. היא סיפרה על זה לילדים שלשום, ובעיקרון החל משבוע הבא, ככל שהאופר תמצא מקום אחר, היא חופשיה לדרכה. כבר חודש שהיא עצמה לא עובדת, אז גם המצב הכלכלי שלה מתדרדר במהירות. למרות שאני משלם מזונות כמעט 13,000 ש"ח בחודש, אז אין לה כסף אפילו לקנות נעליים לגדול, שהנעליים שלו נקרעו. את האוכל לבית עדיין אבא שלה קונה, כך שהיא יכולה לצאת עם החבר שלה, למלא דלק, ולבשל עבורו את האוכל לכל השבוע, ולא לשכוח כמובן את המספרה הקוסמטיקאית רכישת הבגדים וכל הדברים שבלעדיהם היא לא יכולה לחיות.

הגדולים דיברו איתי אתמול שהם רוצים לעבור לגור אצלי. וגם אם אעבור לגור עם הסופרת הם רוצים לגור איתנו ולא עם אמא שלהם והחבר שלה. "הוא מעצבן" הם אומרים. לא סובלים אותו. כל כך הרבה פחדים וחששות עלו בשיחה איתם אתמול. כל כך הרבה כאבים. והקשה מכל הוא האמירה שלהם שהיא לא מקשיבה ולא אכפת לה מהם. אמירה שאני, כמובן, מנסה לדחות ולהסביר שלא כך המצב, אבל בתוך ליבי יודע שהם מכירים אותה בדיוק כמוני.

היא מנסה לשוחח איתי ולרתום אותי שאסייע לה לעבור. ואני לא מוכן עדיין לתת לה את הכתף הזו. מקווה שאולי הקשיים יניאו אותה מהמעבר הקרוב וידחו מעט את התכניות. למרות שאני יודע מההיכרות שלי איתה ששום דבר לא יעמוד בדרכה, עדיין איזה שביב של תקווה מפעם. "הילדים התרככו לאחרונה" היא אומרת לי. "זה בגלל שהם התייאשו ממך" אני עונה. "זה נכון, אני מדברת איתם כל יום. הם צריכים להבין שהם לא מחליטים. אני מחליטה והם צריכים לקבל" היא עונה. ואני חושב שהיא כנראה לא תבין לעולם שהם בני אדם שלמים עם רגשות, חששות, פחדים, ורצונות. זה נכון שהם לא יכולים "לנהל" את החיים, אבל צריך להתחשב במה שעובר עליהם, ולנסות להקל על הפחדים ולשדר מסר שמקשיבים למה שאומרים להם, גם אם לפעמים לא מסכימים. צריך לנסות, ככל האפשר, לרכך עבורם את התוצאות של ההחלטות, להסביר ולנסות לגרום להם להבין, ולא לצפות שהם, כמו חפצים, פשוט יסתגלו מחוסר ברירה. כי ככה זה וזהו.

הסברתי להם אתמול שהם לא גרים אצלי לא כי אני לא רוצה אלא כי חשבנו בתחילת הדרך שיהיה להם יותר טוב אצל אמא, בגלל הבנות הקטנות שצריכות יותר את אמא בהתחלה ובגלל שלא רצינו לפצל ביניהם. אמרתי להם שתמיד הם יגדלו יחד כל ארבעת הילדים ותמיד יהיו זה בשביל זה, והם הסכימו שפיצול לא בא בחשבון. הסברתי כדי להקל עליהם, ובתוכי נקרעתי כי אני יודע שאין דבר שאני רוצה יותר מזה שהילדים יחיו איתי ויגדלו אצלי. אין לי ספק שאני הורה הרבה יותר טוב ממנה ויכול לספק להם סביבה הרבה יותר בטוחה שפויה ויציבה ממנה. יכול לתת להם הרבה יותר את מה שהם צריכים. אבל אני גם יודע שאם בדרך כלשהי אקח ממנה את הילדים היא תתמוטט ואולי אף תחדל מלהתקיים בתור אמא, וגם את הנזק הזה אני רוצה למנוע מהילדים שלי. כי לפעמים מוטב אמא כזו מלחיות בלי אמא בכלל.