הקונפורמיסט

יום שני הוא תמיד היום שלנו. הילדים אצל האקסים ולנו יש את השקט הזה רק לעצמנו. ולכן אנחנו מקפידים ששום דבר לא יפריע ליום הזה. וכבר סיכמנו בינינו שנשמור עליו גם כשנגור יחד וגם אם כולם יהיו אצלנו. מין יום כזה רק לעצמנו, לזוגיות שלנו.

ודווקא אחרי חזרה מחופשה מדהימה בחו"ל, שבה היינו יחד עשרים וארבע שעות, הגיע מין שבוע מטורף שבו כמעט לא ראינו זה את זו. שפעת החזירים, הילדים שהיו מרבית השבוע אצלי ואצלה, ובכלל. אמרנו שהיום נשלים את הפער. יום שני הרי שלנו. וכבר בערב כשדיברתי איתה בטלפון שמעתי משהו בקולה, וכשהיא הגיעה אלי זמן לא ארוך אחרי שהגעתי הביתה, היא סיפרה לי על החבר של אבא שמאושפז על סף מוות בבית החולים. שמעתי את העצב בקולה ואת הדאגה על פניה. היא נשארה עוד קצת כדי לאזור כח לצאת לבית החולים, ובשעת לילה סמוך לחצות שמה פעמיה לשם. "אני אעיר אותך כשאחזור" עוד הבטיחה בניסיון לשמר משהו מיום שני הקדוש שלנו, ויצאה.

וכבר שבוע שלא ממש מצליח להירדם בלילות בלעדיה. מוצא את עצמי נרדם בשעות הקטנות שהולכות וגדלות, ומתעורר מוקדם רק כדי לצאת לעוד יום עבודה בלי יותר מדי אנרגיות רק כי חייב, ובגלל שצריך גם החודש לדאוג להכנסה שתאפשר את הקיום שלנו חודש נוסף.

רוצה ומחכה שיקרה מה שאנחנו מדברים עליו כבר מזה זמן. לגור יחד. ואיזו משימה מורכבת ומפחידה זו. יודע בלב שיהיה טוב, אבל רואה את הפחד בעיניה, ושומע במילים שלה את עשרות הפחדים הקטנים שמלווים אותה מאז הייתה ילדה. אומר לה שלא תפחד, שיחד נוכל לעשות את זה, שהאהבה שלנו באמת כזו מיוחדת וחזקה. ויודע שלא הכל אני יודע. יודע שעוד יהיו מבחנים קשים ומורכבים. והרבה קשיים עוד אורבים מעבר לפינה. אבל יודע שאני מוכן למבחן הזה. מוכן ורוצה.