הצעדים הראשונים היו לדבר עם שלה, לדבר עם שלי, ילדים, הורים, אקסים, ולעדכן אותם בהחלטה שלנו. היא אמרה לי שזה מרגיש לה כמו לספר להם על הפרידה. קשה, כואב ומפחיד. עשינו את זה, ותוך כדי שיתפנו אחד את השני במה שקורה, ברגשות, בפחדים ובמחשבות. גם התייעצנו, כדי להבין שמה שאנחנו עושים נעשה בצורה הכי נכונה (אם אפשר להגדיר את זה כך).
הרבה כאבים עלו, דמעות זלגו, שאלות נשאלו, ומילים נאמרו. שוב ושוב ושוב. אבל למרות כל הכאב שעולה נראה לי שאנחנו בדרך הנכונה, והדרך שלנו היא זו שבסופו של דבר תביא שלווה וטוב למי שיקרים לנו.
וביומיים האחרונים טיול ראשון עם הילדים שלי ויחד עם הסופרת. התחלה מהוססת, ומצבי רוח. כאבים ישנים עלו. הגדול חזר לכאוב את הפרידה מאמא שלו, ואת ההבנה שכנראה לא נחזור להיות יחד. מצבי הרוח נמשכו לבוקרו של היום השני אבל חלפו כבר בעצירה הראשונה, וההמשך היה מהנה, וסיומו של היום כבר סימל את תחילת ההתרגלות.
גם לנו המעבר קשה, והמחשבות שטורדות מדי יום על איך ומתי וכמה. אבל נראה לי שאנחנו עושים את הדברים נכון. אני רק מקווה שהכאבים יחלפו להם מהר, והטוב יתחיל לשלוט בחיים של כולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
