כבר שנה מאז שעברנו לגור יחד. שנה ארוכה ניתן כנות אותה. וכשמסתכלים אחורה היא באמת הייתה ארוכה עם עליות ומורדות, עם סערות, בעיקר מכיוון הילדים, ועם הרבה כיוונונים והתאמות שאנחנו היינו צריכים לבצע. זה לא פשוט לשלב שתי משפחות ולנסות לנהל חיים משותפים. להתאים את כולם להרגלים חדשים. לתת לכולם תחושה שיש להם כאן בית. להתמודד עם הכעסים, הציפיות, הדרישות, האכזבות והרצונות. משימה מורכבת מאין כמוה.
בסיומה של השנה נראה שההתמודדות הזו לא הסתיימה. ולפעמים נראה שהיא רק בתחילתה. עדיין צפים ועולים כעסים שונים מפעם לפעם. הילדים שלי עדיין מעדיפים ששלה לא יהיו כשהם נמצאים ולהיפך. תחילתו של ניסיון לשלב ביניהם נבלם באיבו, ואולי גם כי אנחנו לא ידענו אם זה הזמן ולא היינו נחושים בעניין הזה. עדיין לנו נשאר מעט מאוד זמן רק לעצמנו, אם בכלל. ובקרוב נצטרך לעזוב את הבית שאנחנו גרים בו ולמצוא בית חדש בקרבת מקום כי בעלי הבית הודיעו לנו שהם מתכוונים לחזור ולהתגורר בו במאי הקרוב.
עם זאת נראה כי בכל זאת שנה עשתה משהו לכולם. ניכרים סימני יציבות בבית. אני מרגיש שכל אחד יודע שזה הבית שלו, וגם רואה שבסופו של דבר איך כולם בוחרים להיות כאן כשהם יכולים. עם כל המירמורים, הכעסים והטענות, הם בוחרים לבוא ולהיות כאן ובדרך כלל מעדיפים את הבית על פני אופציות אחרות שיש להם לפעמים. אולי הרצון שהילדים יתחברו מהר הוא רצון מוגזם מדי. ואולי החיבור של שתי משפחות הוא ארוך יותר ממה שאני חשבתי. אבל אני גם לא יכול להתחמק מההרגשה שבעניין הזה אנחנו לא עושים את הדברים נכון. ההפרדה שיצרנו לטובתם ולנוחיותם של הילדים הפכה להיות דבר קבוע, שקשה לשנות אותו. הם מקפידים עליה בקנאות, וכאשר חל שינוי כלשהו בימים בגלל החגים או כי מישהו נעדר מהארץ, אז הם מביעים את כעסם או התנגדותם לכל שינוי, הגם שבסופו של דבר יש ימים שהם נמצאים יחד, ואז כל אחד (ובעיקר הגדולים) בדרך כלל מחפש את הפינה שלו על מנת להקטין את החיכוך ולהימנע מלפגוש את האחרים. מזל שיש מספיק חדרים בבית.
הסופרת אמרה שאנחנו צריכים לשבת ולדון מחדש בנושאי הסדרים והסכמות חינוכיות לגבי כולם. זה נכון שאחרי שנה צריך לרענן את מה שסיכמנו ולבחון אם צריך להחליט החלטות נוספות. בסך הכל את מה שסיכמנו מראש, די עמדנו בו, וצריך לראות כיצד ממשיכים לנהל את הבית המורכב הזה גם בשנה הקרובה.
אבל מה באמת צריך לעשות? האם צריך לתת כיוונים נוספים לדברים או לתת לחיים לזרום ולפעול תוך כדי תנועה? מה באמת צריך לעשות עוד, והאם צריך לשנות ממה שעשינו עד עכשיו? אם הייתי יכול לבחור מה הייתי רוצה שישתנה הייתי מצביע על שני דברים: קשר יותר טוב בין הילדים, ומציאת זמן לעצמנו, לזוגיות שלנו, בתוך השגרה, לא רק מחוץ לשגרה. רק כשאנחנו מצליחים לצאת או לברוח לחופשה אנחנו מרגישים כמה באמת אנחנו זקוקים לזמן הזה לבד. ולצערי הזמן הזה הוא נדיר, ויש תקופות שהוא אפילו הופך נדיר וחמחמק עוד יותר. שנינו יודעים עד כמה זה חשוב. כי אנחנו למעשה הבסיס של הכל. אנחנו האי של היציבות עבור כולם. ובשביל שאנחנו נשמור על היציבות הזו, אנחנו צריכים להיות יציבים בעצמנו. ומאוד קשה לעשות את זה כשיש ימים שאנחנו בקושי מצליחים לדבר אפילו, שלא לדבר על לבלות, לעשות סקס ולתכנן תכניות.
אני חושב שהאתגר האמיתי הבא הוא לפנות זמן לזוגיות ולצמיחה של שנינו בתוך כל המערכת הזו. רק ככה נוכל לייצר שגרה אמיתית ולשמור על חיים נורמליים לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
